בשער הקווקז

עשרים ומשהו שעות של הפלגה על המעבורת "מרקורי" החוצה את הים הכספי מאקטאו שבקזחסטן ועד לבקו, בירת אזרבייג'אן, הסתיימו להן בהשקה איטית ומדויקת בין מסילות הברזל שבבטן המעבורת ובין אלו שעל הגשר ברציף הנמל

כמעט כל תייר שפגשתי שעבר כאן, באזרבייג'אן, דאג לומר שהייתה זו חוויה ממש לא נעימה, אנשים לא אדיבים, תרבות וולגרית.... יש מקרים רבים בהם הסטיגמות רודפות ערים שלמות ולעיתים גם ארצות רחבות ידיים. אני מחליט, שאת המדינה הראשונה דרכה אכנס לשער הקווקז (שהיא גם המדינה השישית במסע) אני בוחן בעיניים נטרליות, ללא דעות קדומות, אנסה להשתלב בניחוחות המיוחדים לתרבות החדשה של יושבי האדמה הזו

אני יורד לבטן האונייה, וכמו שהבטיח לי קצין ההעמסות, האופניים מחכים לי שם, בדיוק בנקודה בה נפרדנו לפני עשרים וכמה שעות, בחופו המזרחי של הים הכספי. העמסת התיקים אורכת כמה דקות ועוד בטרם החלה פריקת הסחורות, אני מתגלגל לתור החתמת הדרכונים. הקצינים במעבר הגבול מזהים מיד את התייר על האופנים ומסתקרנים. הרבה שאלות נישאלות בשפה הרוסית ולמרבה ההפתעה אני מצליח להבין ולענות עליהן. די מהר נותנים לי יחס של כבוד כששומעים היכן התחלתי ולאן פניי מועדות ואני מקבל טיפול של אקספרס בבירוקרטייה המעיקה. בדרך כלל טורחים אותם שוטרי גבול להציק בחיפושים ובבדיקות חטטניות בתיקי הציוד שעל האופניים ואני משתדל להתחמק מהבדיקה הזו, הרי אחרי הכל אני נושא עימי כמות מזרקים, מחטים ושאר ציוד שעלול להיראות חשוד במעברי גבולות. הפעם המזל שיחק לי ואחרי שתיק אחד חצה את מכונת השיקוף, ניגש אליי המפקד הבכיר ושאל: "טי נייטו נרקוטי....?מיד השבתי שאני " ספורט מן", הוא חייך ואמר שהבדיקה הסתיימה , ברוך הבא לאזרבייג'אן!!! ייי

מתוך הנמל הצפוף והמלוכלך, אני יוצא אל תוך עיר הבירה בקו ומחפש לראות ולהרגיש. די מהר אני מבין שבמעבר מקזחסטן שהיה בה אופי מאוד סובייטי,לאזרבייג'אן שהיא מאוד תורכית, חציתי עולם תרבותי מקצה לקצה. טוב לי עם הגיוון הזה
השדרות מלאות אדם, מוזיקה מסתלסלת לה ממרפסות צבעוניות, ברחובות הראשיים אפשר למצוא שווארמה תורכית ורחת לוקום שאני כל כך אוהב ומחכה להיפויים בהם אהיה זכאי לטעום ממנו. נכנסתי לתוך קרנבל של תרבות חדשה, ריחות חדשים, שפה חדשה, אוכל אחר, מוזיקה בצלילים מוכרים יותר.... ייי

המנטליות הים תיכונית, מזמינת האורחים, לא מאחרת לבוא, בוא תשתה תה! צועקים מכל פינה, קידות של כבוד לשלום ותנועות גוף חדשות שצריך ללמוד כדי להשתלב מהר בתוך המציאות החדשה הזו

אזרבייג'אן היא ארץ קטנה יחסית, ארכב לאורכה כחמש מאות ק''מ עד הגבול עם גרוזיה,למרגלות רכס הרי הקווקז הקטן. הרכיבה עתידה להמשך כשבוע ולא יותר ובינתיים, ממעט השעות בהן אני חוצה אותה בדרכי מערבה, עושה לי רושם שזו עומדת להיות חוויה מיוחדת במינה

בכל פעם שנכנסים לארץ חדשה, צריך לחשב מחדש את ספירת הפחממות של כל מנה המוגשת במסעדות או של סוגי האוכל החדשים המופיעים בשווקים שאותם אני מבשל לעצמי בערבים

הצטיידתי בנודלס ובירקות ודי מהר יצאתי מהעיר אל תוך שטחי מדבר המשקיפים אל הים הכספי ממנו אני מתרחק אט אט. ממש על הדרך עומדות בסטות של מלונים. הרוכלים צועקים לי שאבוא לשתות תה ולטעום ממרכולתם וכך אני מוצא עצמי סביב המפה, מתכנן את המשך דרכי עם בחור מבוגר ועם בנו שבתחילה חשבתי שהוא ילד אך מקרוב התברר לי שהוא גמד... מדברים עוד ועוד והשיחה מובילה אותם להזמין אותי לישון בביתם הלילה אך אני מסרב, בעיקר כי מתחשק לי להיות קצת לבד. הם נותנים לי מתנה ביציאה לדרך- מלון צהוב וריחני ובתמורה אני נותן להם מטבע של עשר אגורות, מזכרת מישראל שתמיד מרגשת אנשים שלרוב אינם מטיילים בעולם

העליות מתחילות והרכיבה איטית. רכב שעוקף אותי, עוצר בצד הכביש ומבקש שאמתין רגע. תוך שניות מציעים לי הנוסעים עוגות, פירות ומאפים ביתיים, מברכים אותי להמשך הדרך וממשיכים בנסיעה. הזוהי אזרבייג'אן עליה סיפרו לי ? ייי
בראש העליות, הזיעה מתקררת מהר ברוח הפסגות ומן הכביש מציצה לה ביקתה מבודדת שניראית כמחסה מצויין עבורי ללילה הקרוב, אני ניגש ורואה שהיא ריקה מאדם ומוגנת מרוח ומגשם. התמקמתי. אני מבשל לי ארוחת ערב בפינה שלי להלילה, סופר את הפחממות, שולף את מכשיר הפרי סטייל לבדיקה ומשמיע את צליל ניגון יחידות האינסולין במשאבת המינימד שלי שמתפקדת נאמנה מאז היציאה לדרך ללא כל תקלה

בבוקר אני משכים ומביט מהחלון מזרחה. השמים מעוננים היום וטוב שישנתי תחת קורת גג, רכיבת הבוקר קרירה, במיוחד כשיש ירידות ואין מאמץ בפידול אך היום הולך ומתבהר ובהדרגה אני נכנס מתוך המדבר אל שטחי חורש בתחילה ואחר כך אל יערות של ממש. נוף החורש מזכיר מאוד את הצומח בגליל, שיחים ועצים נמוכים, סבך צימחייה. היערות לעומת זאת, אדירי מימדים, אמירי זהב ואודם, שלכת של סתיו צבעונית וכל כך ססגונית שהעיניים חוגגות, צהוב, אדום, חום ובורדו מקשטים מדרונות שלמים ובמשבי הרוח העצים מתנערים ומפילים שלל עלים מתוך האוסף המגוון הזה. איזו חגיגה

בכל פינה יפה ביער, ממש בכל כמה קילומטרים, אפשר למצוא חורשות תה (התחליף האזרבייג'אני לבתי תה). תענוג של ממש לעצור במקומות הללו, גם משום שהאנשים אדיבים וחביבים וגם משום שכיף לבוא במגע קרוב ואישי כל כך עם התרבות החדשה. לרוב ישנה שיחה מלאת חיוכים שבסופה מסרבים המארחים לגבות כסף ודואגים לצייד אותי בפירות להמשך הדרך. זהו היתרון העצום שבטיול אופנים על פני טיול תרמילאים, כל עצירה וכל נקודה הן הזדמנויות להרגיש את האנשים שסביבך, הטיול הוא גם בנקודות היעד אליהן אני רוכב אך בעיקר,וכחלק בלתי נפרד ממנו, הדרך

אליהן היא זו שמזמנת לא פחות עניין וריגוש

מזג האויר מתחמם. חום של סתיו מבשר לרוב על גשם צפוי. אני נהנה מהרכיבה הנעימה ומרוחות שמערבלות את ערימות העלים ודוחפות אותי מערבה ויודע שהערב אני מוכרח למצוא לעצמי מקום מקורה ללינה. כבדרך כלל בשעות אחה''צ אני נעשה רעב ובהזדמנות הראשונה אני עוצר במסעדה יפה בצד הכביש. הזמנתי לי אוכל ועוד לפני שנשאלתי אם יש לי אוהל ומקום לישון בו, הזמין אותי אחד המלצרים לישון בחדר מגורי העובדים. כשהגיע הבוס הגדול של המסעדה, חגגנו יחד בארוחה טובה ובאלכוהול שאי אפשר לסרב לו כאן אך הפעם שתיתי יחסית מעט ונשארתי צלול דיו בכדי לחשב כמה יחידות יש לגזור מהקצב הבזאלי במשאבה כדי שאוכל להתעורר בבוקר עם רמות סוכר נורמאליות

המקומות המענינים ביותר והאמיתיים ביותר

לטעימות (תרתי משמע) הם השווקים ובמיוחד אלו שבעיירות קטנות על הדרך. לרוב תיירים רק חולפים כאן ולא עוצרים לסיבוב ולי זוהי הזדמנות טובה לפגוש במקומיים סקרנים שבדרך כלל צמאים יותר ממני למידע חובק עולם. בעיירה הקודמת בה עברתי, קאבאלה, קניתי לי כובע אזרבייג'אני להשלמת אוסף הכובעים שלי (לכל מדינה בדרך מספר צורות וסגנונות כובעים ייחודים וזוהי יופי של מזכרת), בעיירה הזו- שאקי שמה, אני נכנס כדי להשלים מלאי סוכרים לעתודות הספיירים שלי. אי אפשר היה לבקש מקום טוב משאקי לקניית מתוקים. משנכנסתי למתחם השוק נודע לי שעיירה זו מפורסמת בבקלאווה המיוחדת שלה שנמכרת בכל האזור. חנות אחת תפסה את עיניי ובין רגע כבר עמדתי לצד איש שמנמן, במטבח דביק מדבש, שאפה רשתות בצק לבקלאווה הנודעת. איזה בקלאווה זו הייתה, סוף סוף ממתקים כלבבי. כשהסוכר יפול, אפתח בחגיגות

אחרי שבוע של רכיבה בתורכיה הקטנה אני מתקרב ממש לגבול הגרוזיני כשלפתע גשם מתחיל להצליף בעוצמה. ימים של סתיו הפכפך, חום וקור, שמש וגשם. כל הבלגן הזה הביא לשמיים שתי קשתות מושלמות שצבעיהן חדים ומודגשים. שעת אחר הצהריים והשמש בפניי, משהסתובבתי אחורה להתבונן בהן, נדמה היה כאילו רכבתי ממש תחת בסיס הקשת לפני שתי דקות. כל כך חד וכל כך קרוב

המרחק לגבול פחות מעשרה קילומטרים אבל רק מחר אחצה אותו. את לילי האחרון במדינה המיוחדת הזו אני מעביר במחסן מקורה וסגור שמחציתו קש ובחציו השני אני חולק את חלל החדר הצר עם עגל צעיר שעזרתי לבעליו לנתב אותו פנימה ולהפרידו מאמו בשל הצינה הצפויה הלילה. כך ישנו יחד אני ועגל צעיר שכשהפסיק להעלות גירא, פעה ותיקשר עם אמו המודאגת שהמתינה בחוץ עד הבוקר וכשהתעייף והתישב למנוחה, ניצל זאת חתול ג'ינג'י ערמומי ופשוט נירדם עליו כמו בין סדינים חשמליים

ימים יפים חוויות אינסופיות, מחר אני כבר בגרוזייה