סקרטלו בניחוח יין טוב

לא יותר מעשר דקות חלפו להן מאז נכנסתי לגאורגיה (הגרוזינים מתעקשים שיקראו להם כך ולא בשמם הרוסי- גרוזייה) וריחות של מאפים מילאו את האויר הכבד מטיפות גשם וסגריריות השמים. אפי הוביל אותי כנווט מיומן הישר לדלת הכניסה של מאפייה גדולה. אחרי התקופה הכל כך ארוכה בסין (מעצמתם של חולי הצליאק שקשה במיוחד למצוא בה מאפים המבוססים על קמח חיטה) אני מרגיש שיש בי חסך למשפחה הזו של הפחממות ובכל סיטואציה בה ריחות מאפים ממלא רחוב של עיירה אותה אני חוצה, יש לי לגיטימציה לעצירה. כאן זה היה אחרת. תנור האפייה ניצב במרכזו של חדר גדול שהוא מרכזה המסחרי של המאפייה. אנשים באים והולכים, קונים לחם טרי וממשיכים בדרכם לא לפני שבירכו האחד את השני בברכת ה "דידי מגלובה"- תודה רבה בגרוזינית ובשאר ברכות עם ח ו- צ, שנהיגים כמו נוקדו בשווא, שמצקצקות כמו ניגון תוך כדי שיחה. אני חובב אפייה מושבע ולכן ממש ענין אותי לעקוב אחר השלבים, הזמנים, עוצמת האש בתנור וגודלם של ניתחי הבצק המונחים על גלגל הכפות המסתובב
בתחילה היה קשה לפצח את הקור רוח הגרוזיני אך לאחר כמה תמונות יפות שראו במצלמה, כבר שיתפו פעולה וענו על כל מה ששאלתי (זה בסדר,לא ממש הבנתי הכל). הם נתנו לי את אחד מאותם לחמים שאפו וכמובן שעל תשלום עבורו לא היה שם עם מי לדבר ואני נהנתי מהחום הנעים, טבול בריחות משכרים שעמד בחדר הגדול. מעניין היה לראות שהמאפייה המרכזית של אותה עיירה ששמה אגודחי, פועלת על אנרגיית עץ בלבד שמזינים אחת לזמן מה אל תחתיתו של תנור האפייה. התנור נראה כדוד גדול שוכב ולו פתח צידי המאפשר גישה למדפי ברזל שמסתובבים ידנית על ציר מרכזי. קערות ענק מנרוסטה מערבלות טונות של בצק שממנו גוזרים במדידה מדויקת גושים בגדלים זהים של שש מאות גרם כל אחד. משעשע לראות את העוסקים במלאכת הבצק שראשם ושפמם, אך יותר מכל כריסתם דבוקים באבקת הקמח הלבנה. לפני שהביאו לחגיגה את המשקה האלכוהולי המקומי- הצ'אצ'א שהוא משאיר את הוודקה בחריפותה בכיס הקטן ולדעתי אפשר יהיה לבשל עליו בבנזינייה שלי במידת הצורך כי הוא נפוץ כאן יותר מבנזין ודליק ממנו, הצלחתי להחלץ מהצעתם שיש לה סימן בינלאומי בהקשת האמה על הגרון בצליל עמום ונפרדנו לשלום אחרי שנתתי להם מזכרת נוצרית מארץ הקודש- צלב עשוי עץ זית עם חותמת ירושלים מאחור- זוהי המדינה הנוצרית הראשונה בדרכי (לא כלל את קזחסטן בה כמעט ולא פגשתי במקומיים) ואני שמח לראות את הבעת פניהם לנוכח אותה מזכרת המרגשת אותם
מהגבול אותו חציתי הבוקר, בין אזבייג'אן וגאורגיה, יש קטע רכיבה בן 160 ק''מ עד הבירה טביליסי, אני מתכנן לרכב בנחת ולהגיע ליעדי בעוד שלושה ימים. רכב שעמד בצד הכביש שכנראה עצר לתדלק (ולא את הרכב) היה יופי של מקור מידע להמשך. לאחר כמה דקות של שיחה התברר לפתע שאחותו של הנהג התחתנה עם יהודי ומתגוררת בבת ים והוא מיד הפגין חברות כלפיי. בשיחה שניהלנו הם המליצו לי שלא לפספס את עיירת הנופש הציורית סירנארי הסמוכה שממנה ניתן להמשיך לטביליסי על כבישים מישניים ויפים החוצים את חבל הארץ שבמזרח גרוזיה המזוהה יותר מכל עם תעשיית היין הביתית והוא כולו נטוע גפנים- חבל קאחתי. שמחתי על האינפורמציה ויצאתי לשם בדרכי. השמים מתכסים במניפת עננים לבנים וגבוהים והשמש חודרת דרכם כמו דרך מסננת וצובעת את הנוף באור מיוחד. חקלאים נערכים לחורף ואוספים מספוא מזדמן בשולי הדרכים לבהמותיהם ומובילים אותו על גבי כרכרות עץ רתומות לסוסים

אשה מבוגרת ושני ילדיה ירדו מאוטובוס משונה כשבידיה של האם תרנגול יפה וצבעוני. לאחר כמה מהלומות בשפה הגרוזינית, ניגשה האשה הזועפת אל חלון האוטובוס והחלה מנקה אותו כי לשם קשרה לפני כן את התרנגול, שנראה היה כמו עולל מוגן בין זרועותיה, ששריטותיו על הזגוגית הרגיזו את הנהג. החלפנו חיוכים והיא הבטיחה שהתרנגול הזה יפה מידיי מכדי להאכל ועל כן ישמש כמרביע לתרנגולות שלה

יפה לראות איך גבולות המפרידים בין מדינות שבתחילה לא ממש ברור למה הן לא מדינה אחת חושפים ממש מהר שינויים ענקיים שהגיעו עם החתמת הדרכון- שפה חדשה יותר רוסית וכבר לא תורכית, דת- נצרות מובהקת ולא עוד איסלם, אוכל- בשר חזיר בכל מקום ואלכוהול בהישג יד- יין איכותי ממש

התחלתי את העליות לסירנארי בצומת בו תלויים חזירים על אנקולים בחלון ראווה של אטליז גדול. מאז יצאתי מסין לא ראיתי בשר חזיר בשווקים בעיקר בשל היותן של אותן מדינות בעלות אופי מוסלמי מובהק. העליה קשה וארוכה ואין לי מושג לאן באמת אני נוסע. מה יש שם? ארכאולוגיה? עיר חדשה וציורית? כפר מיוחד? הסקרנות מביאה אותי לזגזג בין פיתולי הדרך

כשמאחור ניבט רכס הקווקז שפסגותיו כבר מושלגות ממערכת הגשמים האחרונה

דרך שער בחומות משונות המקיפות קטע ממדרון הרכס עליו אני מטפס (ולא את ראשו) אני נכנס לעיירה קסומה, ציורית ממש, שמרצפות אבן משבצות את דרכיה הראשיות כמו פסיפס. בתי עץ ואבן מעוטרים בקישוטי מתכת ובצבעים נעימים בטוב טעם ובגימורים מושלמים של מלאכת בנייה המשחזרת באופן מודרני את שהיה כאן בעבר. במרכז העיר עובדים רבים עמלים במקביל על עשרות בתים, כבישים ומדרכות. מזרקות יפות ונוף משגע על הקווקז. מצאתי לי גסט האוס להתמקם בו להלילה ושם שמעתי מבחור דובר אנגלית שבעוד שבועיים עתיד להגיע הנה נשיא גרוזייה כדי לראות את פני העיר שהוא אוהב במיוחד ורוצה להפוך אותה לספינת הדגל של התיירות בגאורגייה

ישבתי להרגע על כוס תה במרפסת המשקיפה צפונה, על העמק הרחב ממנו טיספתי הנה בתלילות, שמעברו השני הרי הקווקז התלולים- אדמת צ'צ'ניה. האויר נהיה צלול ונקי ואיפשר תצפית יפה ורחוקה. העמק הרחב שממנו הגעתי היה ציר דרך קדום של צבאות כובשים מן המזרח ומן המערב- פרסים, מונגולים ורוסים שחצו כאן עם חילותיהם בדרכם לארצות רחוקות
בבית בו התארחתי מתגוררים יחדיו 4 דורות של בני משפחה אחת, הדור המייסד- סבתא שמבעד

לקמטי פניה ניתן להבחין בצלקות הקומוניזם, עלתה למרפסת בה ישבתי וסימנה לי שבוא אחריה. בתחילה חשבתי שהם זקוקים לעזרה אך מייד התברר לי שכל שרצו הוא לעניין אותי בתעשיית היין הביתית שלהם. על מפתן הבית ניצבו לא פחות מ- 20 חביות גדולות שמולאו בענבים שנגרסו במכונה מיוחדת. החביות מכוסות ניילון אך הן לא אטומות כדי לאפשר את תסיסת התירוש שבתוכן ובכדי למנוע כניסת חרקים פנימה. 3 פעמים ביום, נוהגים בני המשפחה לערבל את תכולת החביות ולהחדיר חמצן לשכבות התחתונות. צינת הסתיו שבאויר אידאלית לחיידקים המתסיסים את היין לאט לאט ובשקדנות. במשך ששת הימים הראשונים מערבלים את תכולת החביות 3 פמים מים. בין היום השביעי והשתים עשרה, מספיק לערבל רק פעמים ולאחר מכן פעם אחת. כל תהליך התסיסה אורך לא יותר מ- 20 יום. את תערובת המיץ וקליפות הענבים מערבלים במקל מיוחד שראשו מתפצל לשלושה ענפי משנה קטנים שמגדילים את שטח הפנים תוך כדי הערבוב. בכל פעם שהסרנו את הניילון מעל החביות, התסיסה הייתה גועשת כל כך עד שכמעט ונשפכה החוצה תכולתן ורק

שחרור הגזים הכלואים והחדרת חמצן חדש, "השקיטו את השמרים". הדור השני למשפחה, יצר בור קטן בין קליפות הענבים ושלח עם ידו פנימה כוס חרס כדי שאטעם. הכוס מולאה ברוחב לב בתירוש שטעמו מתקתק ותסיסתו עדין בחיתוליה, זכיתי לטעום מיין שתוסס רק 4 ימים, האחד בגוונים אדומים והשני יין לבן. היין עדין מתוק מידי והיה לא ממש נעים להתחמק משתיית הכוס כולה שהיא פצצת סוכרים מתקתקת (מטקטקת). ניחוחות משגעים מילאו את סף הבית, ריח חמצמץ מעורבב באדי אלכוהול מעודן. בתוך רצפת הבית ישנו בור חרס גדול שגם בתוכו מתסיסים את פרי הגפן, משם סיפרו, יוצא היין הטעים והאיכותי ביותר. כמות יין אדירה, הם סיפרו שבמכלי האיפסון שלהם יש מקום לכשלושה טון ענבים ובכל עונה הם מכינים יין בכארבעה או חמישה מחזורים. מטון אחד של ענבים מפיקים בסופו של דבר כשש מאות ליטר יין. את היין שותים כל השנה ובמיוחד נמזגות כמויות כשיש אורחים
ובשל כך לאחר מלאכת הערבול מצאתי עצמי איתם סביב שולחן גדוש במטעמים מגוונים שכבר זמן רב שלא זכיתי לאכול משולחן עמוס בשפע שכזה כשיין לבן (שעכירותו מעידה על תהליך יצורו הביתי) מן השנה שעברה נמזג לכוסות גדולות ללא הרף, יין טוב ואיכותי שמכינים בדרך

המסורתית כבר שנים רבות בחבל הארץ הזה- קאחתי. הקינוח לארוחה הוגש על צלחת קנה ושטוחה, מעין עוגה צמיגית

במירקם ג'לי שצבעה חום כתום וטעמה מעט מתקתק ומיוחד. שמו של הקינוח הוא טאטארי המיוצר מקצף תסיסת השיכר בחביות שבתוספת קמח המקנה לו סמיכות וצמיגות, נאפה בתנור והופך ל"סניקרס" הגאורגי הרשמי
כל שנותר לי הוא לחלום על בניית מרתף יינות שכזה בביתי ביום מן הימים