בדרך לים הכספי

שלוש מאות קילומטרים של דרך עפר מאופק עד אופק. כמו שרטו כאן את השטח הזה בלב ערבות הקזאחים. שקט בלילות, שקט מדברי. ויפה יותר מהכל, השקיעה. השמש שוקעת בגובה העיניים כי אין הרים שמאחוריהם היא יכולה לשקוע. מישור ארוך, שטוף רוחות של עונת מעבר ושמש קרירה

ישובים קטנים שמופיעים על המפה כנקודות אור מנצנצות בצהוב ובאדום מתוך כל המישורים הלבנים, נטולי קוי הגובה, הם בסך הכל נקודות קטנות עם מספר תושבים מצומצם ושם אני מוצא את כל שאני צריך- מים, נודלס ומעט ירקות לארוחות הערב

העתידות להתבשל באמצע שום מקום

אבל מחר, אני כבר עתיד להגיע לעיר אקטאו שהיא עיר של ממש עם כל מה שיש בעיר- אנשים, שוק, מסעדות ואוכל מגוון, בנינים גבוהים ובני אדם, אפילו אם הם זרים לי ורחוקים ממני שנות אור. יותר מלכול אני מחכה לפגוש בחופו של הים הכספי

שהוא זה שמהווה כמו מחיצה בין אסיה והרי הקווקז אליהם אגיע בקרוב

מצאתי פינה יפה ללינה. ערוץ נחל חולי שהתחטרות המים בו יצרה מצוקים שמחביאים אותי מתחת לרוחות הערבה הקרירות של הלילה. עצים למדורה נאספו והאש ניצתה. כפות רגליי יחפות, מתחממות בגחלים הלוחשות תוך כדי בישול ומלמעלה, כוכבים שמנקדים את השמיים בצפיפות שלא רואים כל יום

ישנתי טוב ובבוקר המשכתי מערבה. מדי פעם אני נעמד על הפדלים ומתרומם ממושב האופנים כדי לראות אם כבר רואים את הים אך עוד לא. הרוחות חזקות במיוחד היום וכרגע אלו הן רוחות דרומיות, רוח צד היא בסדר, אך בצומת הבא אפנה שמאלה והן יהפכו לרוחות פנים שהרכיבה למולן תהיה קשה לאורך 40 הקילומטר שנותרו עד לאקטאו. ופתאום רואים את הים. רחוק וכחול, מתחבא מתחת לתהום הערבות. יש משהו מיוחד בים כחול כל כך המשיק בלגונות עגלגלות למדבר יבש. משהו אבסורדי, שפע אינסופי של מים חסרי תועלת

אני מתרומם ממושבי לתצפת מגבוה ומקווה שהכביש מעט, ורק מעט יתעקל מערבה אך לצערי זה לא קורה. בית קברות בסגנון הקזאחי ניצב ממש בראשו של צוק המשקיף על הים. לכל קבר בונים כאן היכל שגודלו כגודל חדר קטן, מקורה ועם חלונות הצצה אל תלולית העפר שבמרכזו, תחתיה "ישן" המנוח. מעל האשנבים הגדולים מציבים בדרך כלל תחריט שיש בדמותו של המת והמשפחות המסורות יותר והעמידות בעיקר, מתקינות למולו שולחן קטן וספסל. היה לי קר מכדי לחשוב על עקרונות ומוסר וההיכלים המוגנים מרוח, שולחות האוכל, הספסלים ובעיקר התצפית לעבר הים היו המקום הנוח ביותר והיחיד בסביבה בו ניתן למצוא שלווה אמיתית ללא רוחות. שם פתחתי את ארוחת הבוקר שלי

בדרכי בקזחסטן הריקה מיושב, פיתחתי אינסטינקנט שפועל באופן בלתי תלוי. בכל פעם שמופיע קיוסק, אני קונה משהו, לך תדע מתי בפעם הבאה תתפנק בחטיפים... למרות שישובים כבר הופיעו, נישאר האינסטינקט טמוע בתוכי. אני קונה שקית "ביסלי" מקומי, ויושב מוגן מרוח בתחנת אוטובוס עם אדים בריח שתן. לא מפריע לי, אני מתפנק לי עכשיו. בתחנה ישנה תחלופה של אנשים שמבקשים לנסוע כמוני לעיר המחוז- אקטאו. קבוצת נערים בגילאי העשרה הגיעה והתגודדה בסמוך לי לדיבורים המאפינים רגעים של המתנה. לאחר מספר דקות של שיחה, ניגש אחד מהם למושב הפנוי בספסל שלידי וכעבור כמה רגעים ראיתי שאסף מהרצפה 2 מקלונים מאותו החטיף שהחליקו מידיי ולא נתתי עליהם כלל את הדעת. הוא הרים אותם מלאי חול מהקרקע המצחינה, התרומם ממושבו , הניח אותם על הספסל וחזר בטיבעיות לעמוד, שותק לצד חבריו. מדהים לראות כאן את עקבות הרעב שטבעו הייטב את חותמן שהרי אותו הילד כלל לא חווה כי נולד כבר לימים בהם היתה רוסיה ולא ברית המועצות בגבולות אלה והקפיטליזם החופשי כבר התהווה כאן ועימו חזר השפע לשווקים, אך בבית ללחם מקנים חשיבות עליונה. כל פירור נאסף, לא זורקים. זכרון לימים של מחסור אמיתי. אותו הילד, בגיל העשרה המתחכם והמרדני, ינק עמוק לתוך שורשיו את אותו החינוך והוא עושה את מה שחשוב בעיניו, בלי לומר לי דבר ביקורת ובלי שישימו לב למה שעשה

צינורות ברזל חלודים וגדולים מכערים את הפרברים בכל פעם שמביטים מזרחה. מפעלי ענק עם ארובות מעשנות ומשאיות עמוסות חומרים מיסתוריים במיכלי נרוסטה עגולים משייטות על הדרכים. לאט לאט לאט, נגד הרוח, ואני בפאתי העיר. תחנה ראשונה היא השוק. ערב שבת היום ולפני הגעתי לנמל אני רוצה להצטייד. קניתי מצרכים לכבוד המלכה והתחלתי נכנס אל מרכזה של העיר בדרכי לנמל על חופו של הים הכספי. זוהי עיר שסביבה אוצרות טבע רבים- גז, נפט ואורניום. רבים הם העשירים שעולים וצומחים כאן ובעקבותיהם גם השירותים שהעיר מציעה משודרגים. אפשר למצוא כאן באמת הכל. עיר מערבית לחלוטין עם קניונים, סופרמרקטים גדולים ויוקרתיים ומה לא. הכל בנוי על חוף הים הסלעי, טילת מטופחת ופינות שלוות. ברקע, זכרון קומוניסטי בדמות מבני "הרכבות" שאת אחידותם וכיעורם שברו כאן בצבעוניות זועקת. מעל כולנו מרחף לו השחף הכספי, ממש כמו זה בארץ שקיבל את שמו בשל חופי מוצאו, חופי הים הכספי

הגעתי לנמל, ערב שבת, התחיל להחשיך. הנמל ריק ואני מבין כבר שאין מעבורת הלילה. למרות זאת אני פונה לפקידה בדלפק הקבלה ושואל מתי אוכל להגיע לאזרבייג'אן. מתוך מעט הרוסית שכבר רכשתי אני מבין שאתמול הייתה מעבורת שיעדה עיר הבירה של אזרבייג'אן- בקו, ואין לה מושג מתי תהייה שוב. עייף וצמא לרגיעה, ניזרקתי לי ללילה אורבני בחורשת עצים קטנה הסמוכה לחצר האחורית של הנמל. בישלתי ארוחת ערב על מדורה מחממת ומחר, סוף סוף אתעורר ביקיצה טיבעית אחרי מאמץ ארוך, אחר כך אצא לעיר לחפש לי קורת גג

ימים מאתגרים ועוצמתים, חוויות בלתי נשכחות

אל ערבות קזחסטן

לפני כמה חודשים, שלחה לי ידידתי הדס את הספר "והיום איננו כלה" של צ´ינגיס אייטמאטוב. את הספר קראתי על אדמת סין אך המשכתי לשאת אותו עימי במחשבותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו
בלב ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן, בורנלי בורניי, של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה: ידיגיי ז'אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוקח את גופת ידידו, פועל המסילה הזקן קזנגפ, לקבורה בבית עלמין עתיק, רדוף סיפורי אגדות של נוודי מדבר על מאורעות מטריפי דעת ושבטים שודדים שנהגו להטיל את מרותם בעבר באזורים האלה, מהלך שלושים קילומטרים באזור ריק מיושב בלב המרחבים האינסופיים של ערבות קזחסטן . כל יריעתו של הספר משתרעת אמנם על פני יום אחד אך בתוכה היא מגוללת סיפור של חיים שלמים, עידנים שלמים ותמורות הסטוריות של צמתים בהם מתקבלות החלטות מרחיקות לכת, בהקבלה בלתי נפרדת לצומת הרכבות ולמסילות האינסופיות הנעתקות אל הנודע ואל הלא נודע מנקודה זו
קטע הרכיבה האחרון אותו עברתי היה בדגש של אותן הערבות, מלאות חולות מדבר וצמאות לגשם, חם ביום וקר בלילה. נידח, לבד, מנותק מהעולם. ציר דרך העפר עליו רכבתי מקביל למסילת הברזל החוצה את אותן הערבות ומגשרת על פני קצת יותר מאלף הקילומטרים שבין אוזבקיסטן וקזחסטן. אי אפשר היה לרכב ולא להזכר לעיתים תכופות בדמויות הללו מהסיפור. יידיגי, קזנגפ, הגמל אדיר המימדים קרנר וכל שאר הדמויות קפצו לי כאסוציאציות למה שרואות עיניי מספר פעמים בכל יום.
יצאתי מנאת המדבר של החורזם לפני כמה ימים, רוב הרכיבה בקיטוע האחרון הייתה על דרכי עפר שטוחות ומישוריות, פס אחד ארוך של דרך לבנה וכבושה שאת סופו אני מדמיין כמו בקצהו של האופק, כמו צריך להיזהר ברכיבות הלילה כדי שלא לפול בקצה הדרך אל תוך תהומות כדור הארץ. פס ישר וארוך, כמעט 200 ק''מ בלי סיבוב ולו הקטן ביותר. הרוח לרוב רוח גב שעוזרת מאוד בהתקדמות. שקט ומדברי כמו שאני אוהב. בערבים אני אוסף שפע של עצים ויושב תחת שמים מלאי כוכב על כוס תה, מקשיב לערב.... תחושה נפלאה שלוות אינסוף
מחר ניגמרת לי הויזה לאוזבקיסטן ולקזחסטן, יש לי ויזת מעבר של 5 ימים בלבד וכמעט 600 ק''מ שרובם על דרכי עפר. אני מוכרח להכנס אם כך לקזחסטן ליום ראשון מלא (עם בוקר) כדי לנצל את הימים שניתנו לי במלואם

התרגיל להפעם הוא כזה, אגיע בשעת אחר הצהרים למעבר הגבול בצד האוזבקי, אמצא שם פקידים שמבינים ב "כבוד" ואשכנע אותם שיתנו לי לאחר ביום ביציאתי מתחומם כדי לאפשר לי לנוח מספר שעות. כך אוכל להכנס ליום מלא לקזחסטן מיד עם בוקר וזוהי הדרך היחידה לגמוע את המרחק הנדרש ולהגיע בזמן אל חופו של הים הכספי, לעיר הנמל אקטאו ממנה אני רוצה לעלות על מעבורת לבקו, אזרבייג'אן, שם יתחיל פרק הרכיבה בהרי הקווקז. הבוקר אני מרשה לעצמי להתנהל בעצלתיים, יש לי 30 ק''מ לגבול והרבה שעות. מיד עם בוקר אני מגיע למחסום משטרתי בכפר קאראקלפאקאסטן הסמוך מאוד לנקודת החצייה שלי. על דרך עפר, בליבה של הערבה ניצב שוטר משועמם שאין לו יותר מידי מה לעשות. לרוב, האופנים הם ממש אטרקצייה והשוטרים מתוך סקרנות נוהגים להציק ולברבר, לבדוק בדרכון דקות ארוכות באילו מדינות ביקרת (קמבודיה???) ובעיקר מנסים לעשות קולות של עבודה

את הדרך להתמודד עם הצרה הזו אני כבר מצאתי, כמו יותר מיהודי טוב, עוד לפני שהשוטר שואל משהו, אני שואל אותו שאלה כלשהי כמו, איפה יש מים? אני רעב! או מה המרחק לישוב הבא? הם מתבלבלים מהשאלות ועוזבים אותי לנפשי כדי לעזור. כך היה גם הפעם במחסום הזה. עצרתי ושאלתי אפה יש מסעדה? י
בן רגע הוא נירתם לעזרתי, בלי דרכון ובלי בקשות וציוות אותי לבחור שמנמן ומשופם איתו צעדתי למבנה סמוך. 2 ביצי עין, סלט ומלון וכמו שכבר למדתי, לשאול לפני מהן העלויות ואז הכל בסדר
אחרי ששבעתי יצאתי להצטייד בשוקולדים ובשאר מתוקים ואוכל שיספיקו לי עד העיר הראשונה בקזחסטן, 80 ק''מ לאחר חציית הגבול. בשוק יש כמעט הכל. המחירים יקרים אבל זהו משהו שניתן להבין, בכל זאת, דבר לא גדל ברדיוס של 300 ק''מ מכאן וכדי להביא הנה משהו צריך לטלטל אותו בנסיעה מיגעת על דרכי עפר משובשות. אין שום סיבה הגיונית לכך שיש כאן ישוב אני חושב לעצמי ואז מופיע למולי מפעל גז ענקי. יש כאן מצבורי גז טבעי בכמויות מרשימות וסביב אותם קידוחים התפתח הישוב. בעודי רוכב בכפר הרחתי ניחוחות גז (שלא פיעפעו ממני לשם שינוי) שהגיעו מכמה קידוחים הפזורים ממש בתוך הישוב המוזנח הזה שיש בו יותר גמלים מתושבים. הגז הרבה יותר זמין כאן מעץ ולכן בבתים ישנם תנורי גז, כירים על גז ואפילו כלבי גז

בשוק פגשתי בשני סינים שנשלחו הנה מבייג'ין. הם דיברו קצת אנגלית, שאלו איך ולמה אני בישוב הזה וסיפרו שהם מחפשים כאן נפט. הם החמיאו לי על כך שאני מצליח לתקשר מעט ברוסית ואני השבתי שאחרי שלמדתי לתקשר בסינית, רוסית זה כבר משחק ילדים

טוב, יצאתי בדרכי לגבול. כביש אספלט מתחיל כמה קילומטרים לפני המעבר, כדי לתת לנכנסים לאוזבקיסטן תחושה מושלית של- סוף סוף מדינה מפותחת. אני מגיע למעבר הגבול ומולי ברדק מהאגדות. שתי שורות של מסעדות משני צידי הכביש, הדרך חסומה אך הנהגים יורדים לשולים ומעלים ענני אבק לאויר בחימום המנועים ובהמתנה חסרת סבלנות למשהו שיקרה כבר... שוק מאולתר של כמה אנשים שלא ממש ברור איפה הבית שלהם מציע למכירה בשמים זולים ונקניקים שאם אגע בהם יסתיים לי הטיול כבר מחר
מיד קופצים עליי חלפני כספים ובעלי מסעדות ואני ניגש ישירות למעבר הגבול, לנסות ולאתר בכיר או שניים שישלימו לי את התוכנית. חייל בפני ילד עם קלצ'ניקוב עומד ליד תלתלית זמנית מאולתרת שמהווה את ה"גרניצייה", ומבשר לי שכולם בארוחת הצהריים. אני רוכב אל מאחורי שורת המסעדות (הכל מסביב ערבה מדברית שטופת רוחות ואבק ופה יש פתאום בועה של חיים), שירותים מסוג ה"בול פגיעה" ניצבים בשורה אחת ואני מוצא לי מחסה מהרוח בצילו של קרוון נייד נגרר על גלגלי גומי מתפוררים שלא זז ממקומו כבר שנים
עם סולית הנעל אני מפנה שברי זכוכיות ועד בטרם הספקתי להתישב ניגש אליי חייל להתעניין. אני מסביר לו את הבעיה וממבנה סמוך מגיעה קבוצת קצינים שכבר הספיקה לשמוע עליי. אני מספר שוב מה הבעייה והקצין הראשי מבקש שאבטיח שמחר בבוקר אחצה לקזחסטן ומזמין אותי למגורי הקצינים. אני מביא את המלון שקניתי קודם ומחלק לכולם, לא לפני שהותירו לי להחנות את האופנים בתוך אותו מבנה בחדר מאוייש. על מזרונים יושבים כולם סביב שולחן נמוך ומקשקשים איתי מעט בזמן הפסקת האוכל שלהם.לא חולפות חמש דקות וכבר על שולחני הגישה לי אם הבית מנה יפה של אוכל ביתי מבושל. הבנתי שאני אורח כבוד, הרבה יותר טוב ממה שקיוותי שיהיה.... ההפסקה נגמרה והשוטרים חזרו לעבודה. אני נותרתי באותו החדר, תרגיש בנוח אמרו לי, אתה ישן איתנו כאן
את שעות אחר הצהרים היפות העברתי מתבונן בהמולה אינסופית של בלגאן בירוקרטי ומסכת ייסורים שעוברים אנשים שרוצים לחזור הביתה או לצאת לעבוד במדינה השכנה. רוחות, אבק, שקיות ניילון מתעופפות מסעדות מעשנות ואוטובוסים מיושנים עמוסי מיטלטלין על הגג שכמו קורס תחת כובד המשקל. הכל מהיר, לא ממש מתחבר לאופי של הערבות האלה סביב
בערב אני חוזר לחדר, הקצינים הבכירים כבר סיימו לעבוד ואני מתחיל לילמוד אותם, מיהו המכונה "דוקטור" ומיהו אזאמוט, איפה הם גרים וכמה ילדים יש לכל אחד מהם. עם חושכה אנחנו נכנסים פנימה. על השולחן הנמוך משחקים קלפים ובטלביזיה מוקרן קרב איגרוף מזעזע- ברזיל נגד יפאן, הרבה סיגריות ולעיתים גם סוג של חומר ממסטל שנוהגים לשים תחת הלשון וצורתו צורת גרגירים שחורים קטנים עוברים מיד ליד. האם תגיע בקרוב הוודקה??? מקווה שלא, אני לא מסוגל לשתות הרבה... י
אני שולף את כלי הבישול שלי והם צוחקים עליי ומושיבים אותי לידם. האוכל מגיע מה, אתה עושה? י

שוב, אוכל בייתי מבושל וטעים שמגישה אם הבית לשולחן וכמובן גם בשבילי, כולם דואגים שאוכל שואלים אם למלא לי עוד בצלחת ובוצעים עבורי ערימות של לחם. אני מבסוט ומתחיל להתעייף. בקבוק וודקה (אח''כ יסתבר לי שזהו הראשון מתוך שלושה) הגיע. הרמנו שם לפחות 20 כוסיות. אחד לישראל, אחד לאוזבקיסטן, אחד לשלום, אחד להחלמתו של אריק שרון ואפילו אחד לכבוד האופנים שלי. הראש שלי מתחיל להסתובב ובכל סיבוב אני מבקש לפרוש אך אין שום סיכוי. הכוסיות מתמלאות- צ'וט צ'וט (קצת, קצת) הם אומרים לי וממלאים ושוב ממלאים.... אני מחשב איך יגיבו הסוכרים לכל כך הרבה אלכוהול ושוקל כמה יחידות לגזור מהמינון הרגיל כדי לא להכנס להיפו בבוקר
ישבנו שם שעות ארוכות, מצב הרוח שמח וטוב בדיוק במידה הנכונה. הכנתי רשימת מילים ברוסית אותם אשנן כשראשי יהיה צלול יותר, צחקנו הרבה והתקשורת הייתה קלילה ונינוחה מבדרך כלל, פשוט משמח. למדתי על מנהגי השתייה הרוסים, מתי משיקים כוסות ולמי אסור לשתות במשמרת, הבאתי את השק''ש שלי ונשכבתי לישון תוך שהם ממשיכים למזוג לי אלכוהול שמציף לי את הורידים ומתיחסים אליי בחברות אמיתית

באוזבקיסטן, כך הם הדגישו, לא חשוב מאיזו דת אתה (כן ממש...) תהיה מה שתרצה, אתה קודם כל חבר. יופי של סיום לביקור במדינה הקסומה הזו, היו שלום יא אוזבקים, אמסור ד''ש ליורא

מחר אני חוזר שוב לספר בתוכו מתרוצצות מחשבותי - " והיום איננו כלה", מטוס סילון השאיר שובל של עננה לבנה בשמים זכר לענן הלבן של ג'ינגס חאן ועדות לאותה מעבורת חלל ששוגרה לא הרחק מכאן
ערבות קזחסטן................ י

לסעוד על שולחן המלך...... י

אוטובוס מלא בתירים גרמנים שחצה את הקטע המדברי שבין חיוה לבוכרה שבמערב אוזבקיסטן, עצר בראשה של עליה מתונה אליה הגעתי גם אני בדיוק כשאלה מחלצים את איבריהם ומותחים שרירים רדומים מהנסיעה הארוכה. הם היו כל כך נירגשים לפגוש בי ולא הבינו ממש מה אני עושה על הדרך הזו, אבל תמיד נעים לדבר בשפה בה אוצר המילים שלך מאפשר לך יותר מלספור עד עשר ולברך לשלום... הם השקו אותי במים מוגזים וקרים וסיפרו בעינים נוצצות על העיר חיווה ממנה הם מגיעים. חיווה זו, שוכנת הרחק במערב המבודד והנידח של אוזבקיסטן, בתוך ליבה של נאת מדבר ענקית ששמה חורזם, אותה יוצרת הדלתא של נהר ה "אמודרייה" שלאורך יובליו הראשוניים רכבתי בטג'יקיסטן (זהו קצהו של אותו נהר המתואר בכתבה הקודמת). נהר האמודרייה מהווה גם את הגבול המדיני שבין תורכמניסטן ואוזבקיסטן ובסופו הוא נשפך לימת ארל הגוועת הסמוכה מאוד לאותה העיר- חיווה
הגרמנים הדגישו בתוקף שאסור לי בשום פנים להפסיד את חיווה שהייתה היפה שבערי אוזבקיסטן בהן ביקרו. אחרי הטיול המשותף שלי עם אמא ואמיר ואחרי מנוחה ארוכה של כעשרה ימים בערים הפופולריות יותר- בוכרה וסמרקנד, הזמן מעט דוחק בי, בשל מגבלות הויזה, אבל בחישוב שאני עושה, אני מצליח למצוא מרווח של יום ספייר שהשארתי לי ולותר עליו לטובת ביקור בחיווה

התוכנית היא כזו, לרכב אל תוך הדלתא הפורייה של החורזם על הדרך הראשית, להחנות את האופנים בעיר ברוני שבדרכי ומשם לתפוס אוטובוס לחיווה, למחרת אחזור באותו האופן ואמשיך ברכיבה על דרך המלך מערבה לעבר קזחסטן
אני יוצא לרכיבה מוקדם בבוקר כשסביבי עדין מלוא הנוף, חולות מדבר. אחרי כמה עשרות קילומטרים בהם אני יודע שזמני העצירות יבואו על חשבון זמן הביקור שלי בחיווה (אך לא מצליח שלא לעצור בכל פעם שצצה בסטה עם אבטיחים ומלונים), אני מגיע לנאת המדבר הירוקה והפורחת של החורזם. באמת מחזה יפה, בכל פעם שהרכיבה מביאה אותי להכנס ממדבר לנאת מדבר התחושה היא מיוחדת במינה, הרצף האיטי שבכניסה לאזור המתעורר לחיים, אנשים, ציפורים, חקלאות. אני מרגיש פחות לבד באזורים האלה
מכמה חבר'ה אותם אני שואל איפה מרכזה של העיירה ברוני אני מבין שבסמוך מאוד לתחנת האוטובוסים המרכזית שוכנת גם תחנת המשטרה שזהו המקום הבטוח ביותר בו תכננתי להשאיר את האופנים. העיירה קטנה ובין רגע אני מוצא עצמי בשערה של אותה התחנה. 2 שוטרים עומדים על המשמר בכניסה מתחילים לקשקש איתי קצת, אני מכבד אותם בעוגיות ונירקמת ידידות חיובית בינינו, בדיוק כזו שתיכננתי שתירקם. אחרי חצי שעה של ברברת אני ניגש לעניין ושואל אם יש אפשרות להחנות שם ושהם ישגיחו על האופניים. למרות שעשה לי רושם שאנחנו כבר חברים טובים הם סירבו בתוקף והעלו כל מיני רעיונות לחנייה במסעדה סמוכה או בתמורה לתשלום בביתו של עובר אורח ברחוב שהתעניין במתרחש. אני מתעקש ומסביר שהאופניים הם אשתי (זו מילה שאני פשוט יודע ברוסית) ושאני חושש ממקומות מפוקפקים וסומך רק על המשטרה האוזבקית. אני אפילו מראה להם שיש לי חברים ממשטרת בוכרה שאירחו אותי ללילה במגורים שלהם רק שלשום- הנה זה הטלפון של המפקד שם- דוסיה, אני אומר... הפרצופים מתעקמים ובשפה האוזבקית מוחלפים משפטים. שאס שאס (רגע, רגע) הם אומרים ומבקשים שאשב בצד. כעבור כמה דקות מגיע מפקד בכיר לו אני מספר את הסיפור שלי- אני לבד, הגעתי מסין ובאוזבקיסטן יש יופי של שוטרים... הש.ג מוסיפים פרטים מהשיחה הארוכה שהייתה לנו קודם והוא אומר- אי אפשר! אני מניח את ידי על כתפו, כמו שנהוג לעשות בשדה עוזיה כשצריך עזרה אמיתית ששוברת את הכלים והוא מתמוגג ומבקש שאמתין. שני הש.ג מזיזים אותי הצידה מהשער ומבשרים שאדם חשוב עתיד להגיע. אני זז וממכונית שחורה ומפוארת יורד בחור לבוש מדים שעליהם כוכבים "כחול אשר על שפת הים לרוב", זהו כנראה כריש גדול במשטרה הזו אני חושב לעצמי .... הוא נכנס בשער ושואל את השומרים מה אני עושה שם, הם מספרים לו על מעללי ובין רגע הוא מבקש שאחנה את האופנים ואצטרף אליו
אני עושה כדבריו עם תחושת בטן טובה

אנחנו נכנסים לתחנה תוך שהוא מקבל הצדעות ולחיצות ידים מכל העוברים לצידו מעליו ומלפניו, פקידים מוסרים לו אינפורמציה ואני בחסותו עולה איתו לחדרו שבקומה השנייה. במסדרון תלויות תמונות של האקדמיה לשוטרים באוזבקיסטן, לכל שוטר צעיר שפם (ואפילו גם לשוטרות שבתמונות יש לרוב שפם).
בתוך חדרו של אותו גנרל ששמו אוייבק, יש שטיחים מקיר לקיר, טלביזיה שהפעיל מיד עם כניסתנו ושידת עץ מיושנת. אנחנו יושבים ומתחילים לדבר. מדברים על מיחיה בישראל, משכורות, מחירי אבטיחים, פוליטיקה, דת ואפילו על כמה עולה לבצע צינתור בארץ שאבא שלו צריך לעבור. השיחה ממש חברותית וזהו המקום לשלוף מטבע של 10 אגורות, מזכרת מישראל. הוא לוקח את המטבע ומודה לי וכעבור כמה רגעים פותח מגירה עם אוסף של מטבעות באמת מיוחדים וישנים שיש לו. אני מתרשם מהאוסף והוא מעניק לי גם כן מתנה- מטבע רוסי של 5 קופיק משנת 1924, גדול ובצבעי ברונזה
אוייבק ניגש לאינטרקום ואומר משהו בשפתו, פורש נייר עיתון על שולחן העץ וכעבור כמה רגעים מגיעים שלושה אנשים שנים מהם עם אוכל ואחד עם בקבוק מים. הבחור עם המים קורא לי החוצה ושוטף לי את הידיים על רצפת מסדרון התחנה. שני השוטרים האחרים כבר סידרו את השולחן עם אוכל טוב ואני ואוייבק יושבים יחד לאכול תוך שהוא דואג שלא אפסיק לבלוס ומעביר לי מהצד שלו בצלחת חתיכות בשר לצד שלי, (כן, אנחנו אוכלים מאותה הצלחת) ממש כמו אבא דואג. את הארוחה אנחנו מסיימים בברכת ה"אללה אכבר" האופינית אותה אומרים תוך ליטוף הפנים עם קצות האצבעות. אוייבק חובש את כובע השוטר שלו ושנינו יוצאים יחד לחצר התחנה. הוא שואל אותי אם אין לי פצצה באופנים (באמת שחסר לי מה לסחוב) ומותיר לי להחנות בתוך ביתן השמירה שבכניסה רק אחרי שהשוטרים יראו שבאמת אין לי חומרי נפץ בתיקים
נפרדנו לשלום. התוכנית

אכן עבדה יופי אך הזמן יקר. כמובן שהשוטרים המשועממים והסקרנים כאחד מחטטים לי הייטב בתיקים תוך שהם מאוד מתפלאים על שסעדתי על שולחנו של המפקד שלהם אך לבסוף אני יוצא לדרך לעבר חיווה
בתחנה המרכזית בה יש רציף אוטובוסים אחד, ניגמרו להיום הקוים ועשרות נהגי המוניות העומדים מחוץ לתחנה, עושים נגדי יד אחת במחירים הגבוהים פי 10 מהמקובל. (שאלתי את השוטרים מהי הדרך היעילה להגיע וכמה זה אמור לעלות), אין לי לא זמן ולא פתרונות ואני מצליח להוריד את המחיר בחצי וזהו ללא ספק הזמן לשלם ולהנות מהשעות הקצובות של היום שנותרו לי בחיווה

אחרי כמה קומבינות המאפיינות נהגי מוניות בהם אתה נדרש לעבור מאחת לשנייה ומנהג לנהג בלי להגיד כמה ואיך, אני בפתחו של שער העיר הצפוני של חיווה העתיקה המכונה "אוצ'ן קולה" י

אני שולף את המפה של העיר ונכנס פנימה. כל כך הרבה סימונים של מוזילאומים, מינראטים (מגדלי תצפית), מסגדים וארמונות מופיעים על המפה ובן רגע העיין קולטת אותם. מבנים משוגעים בני מאות שנים, בנויים חלקם באבן וחלקם בבוץ ומכוסים באריחי קרמיקה צבעוניים על פני קירות שלמים בעיטורים מרכז אסייתים, ערבסקות אסלמיות ושלל צורות וגוונים מכל כיוון, מכל עבר, למעלה ולמטה, על קו האופק, מעבר לחומות הבוץ המשוננות ומאחורי מסגדים גבוהי צריחים.... ובינות לכל אלה, סימטאות צרות וצפופות, נקיות ומטופחות ממש ובתים פרטיים של אנשים שבאמת חיים כאן בתוך העיר העתיקה הזו. לעיתים הסימטאות נחסמות כמעט במלואן בשל בריכות של בוץ שהמקומיים משרים בהן קש כדי להכין טיט שישמש לאיטום סדקים בקירות הבתים לקראת החורף, הכל אמיתי.... וגם קצת תיירותי

חיווה מאז ומעולם הייתה מרכז חשוב של כל נאת המדבר של החורזם. בשל היותה מוקפת במאות קילומטרים של מדבריות חוליים, התפתחה כאן מעין נישה תרבותית מנותקת משאר העולם, אנשים אנדמיים. באותה הנישה התפתח העם הקאראקאלפאקי "עם הכובעים השחורים" שכיום הוא ניבלע תרבותית בתוך העם האוזבקי. בשל היותה של חיווה מרכז חשוב, פורה וכל כך נידח היא הפכה להיות ממש עיר של גאנגסטרים שיודעים "לשמן" הייטב מנהיגים מהאזור אך בעיקר בתחומי עירם לא תמיד ישנה תחושה של צדק וטוהור. שמה של חיווה ניקשר יותר מכל עם סחר בעבדים שהובאו לכאן לאחר פשיטות של שבטים תורכמנים וקזאחים על כל מי שניתקלה בו דרכם.

ממש מרכז של פשע קדום, אין חוק ואין סדר, רק מאפייה. אני מצליח הייטב להרגיש את הניחוח הזה דרך אותן חומות בוץ וסימטאות יפות

מצאתי גסט האוס שהיה מלא אך אין לי כל בעיה לישון על גג המבנה ועל אחת כמה וכמה עם תצפית זריחה על העיר העתיקה, אני מניח את הציוד שלי וממשיך להסתובב בעיר הקסומה בשעה היפה של השמש הזהובה שצובעת יפה יפה את אריחי הקרמיקה האינסופיים באור מכסיף. חגיגה לעיניים!!! י
את התחנה הראשונה שלי אני מוצא ב"ארק" הארמון, הסמוך לשער המערבי של העיר והצמוד לכיכר הידועה לשימצה ככיכר ההוצאות להורג. בשער עומד שוטר ודודה נוספת שמבקשת לראות כרטיס. אפשר לקנות כרטיס משולב ליומים ל-10 מוזיאונים בעיר במחיר של 10 דולר אבל אני בוחר להתקמצן, הרי ברור שאסתדר... ובאמת לפתע הדודה נעלמת ובקריצה השוטר מסמן לי שאכנס. ראח'מת אני משיב וניטמע בחצר הארמון כאורח מן השורה. כל כך יפה! מסגדים מקושטים, עמודי תמך מעץ מגולף ומעוטר בעבודת אמנים והכל ממש כמו עומד כשהייה, אין שיחזורים או תוספות מודרניות. מאותו "ארק" ישנה אופציה לעלות למרפסת תצפית המשקיפה אל מעל לחומות העיר, אני ניגש למדרגות הלוליניות העולות מעלה ושם מבקשת ממני דודה אחרת, "אקסטרה טיקט", אני בוכה לה שאמרו שהכרטיס שברשותי תקף לכל האתרים המעניינים ובכל מקום יפה באמת, דורשים "אקסטרה טיקט", היא מגרדת בראשה, ומשתיקה אותי כשמגיע יפני צעיר למקום ומתמרמר גם כן על כך שזו הפעם השנייה שלו היום שהוא נדרש לשלם "אקסטרה טיקט" לאותה התצפית, אך הוא משלם ועולה

והיא קורצת לי ומקנה לי 50% הנחה
הייתה זו באמת אחת התצפיות היפות בהן הייתי. העיר צבועה בזהב של שקיעות ומתוך קו האופק השטוח והאינסופי שהוא כמו מקבל את כיפוף עקמומיותו של כדור הארץ מקצה לקצה, מיזדקרים להם מיסגדים תמירי צריחים, מדרסות מכוסות אריחי קרמיקה, ארמונות פאר ועיר שוקקת חיים ומלאה קסם שהזמן כמו עצר בה מלכת

אני מאושר על שהחלטתי שלא לוותר על חיווה למרות שמעתה אהיה חייב לרכב מרחקים גדולים מבדרך כלל בכל יום, אך זה כלל לא משנה

אחרי מקלחת חמה אני מוצא עצמי בערב צונן, בין סדינים נקיים ומפנקים שבעלי הבית המארחים שלי סידרו בעבורי על גג הבית במיטה מאולתרת, וכשחיווה המתנמנמת לה מוקדם בתצפית ממקום מנוחתי, אני נרדם בציפייה לקראת המחר, לקראת מה שיש לה לחיווה היפה והמיוחדת עוד להראות לי.

Pamir Highway Data

This post is for bike riders planning to follow my footsteps on the Pamir Highway

I rode my bike on the Pamir Highway during August 2007

click picture to zoom in

Detailed table - analysis of the road condition, distances, food supply etc

Have fun

Erez

i

Direct link - to this post

הרכיבה בדרך הרי הפמיר- טג'יקיסטן

זהו הבוקר הראשון שלי בקטע רכיבת הבדד אותו התחלתי אתמול אחר הצהריים בדרך הרי הפמיר שבארץ טג'יקיסטן. חושיי חדים מבדרך כלל, בכל זאת אני לבדי בארץ זרה אך אין בי שם חששות או פחדים. עד כאן הטג'יקים נתנו תחושה טובה וגם ממה באמת יש לפחד?באותו בוקר ראשון שלי בנפרד ממתן, לירון ויואב שנשארו בחורוק- בירת הרי הפמיר, אני מוצא עצמי לא ממש לבד. אתמול בערב, אחרי ששאלתי קבוצת נערות האם המים הזורמים בערוץ הסמוך ראויים לשתיה, די מהר קפצה אחת מהן, מונירה שמה, והזמינה אותי לישון בביתה. מיוחד לראות נערה שחיה בבית אחד עם משפחתה, משפחה מוסלמית מהזרם השיעי ומכת האיסמעילים, מפגינה כזו יוזמה ובטחון עצמי ומזמינה אותי לבית משפחתה על דעת עצמה. משהו בחינוך כאן מיוחד, הכנסת אורחים היא כמו ערך עליון. כמובן שכשהגעתי לביתה התקבלתי ברוחב לב ובסבר פנים יפות והיה אירוח מעניין

כשלעצמו, אבל את דפים אלו אני רוצה להקדיש למה שהתרחש ביום שלמחרת

אני מתעורר בעצלתיים ועוד לפני טירטור השעון המעורר, כי מונירה, לה סיפרתי אתמול שאני רוצה לצאת לדרך מוקדם, עוד לפני שחם, טורחת להעיר אותי כמו אמא עם עוגיות וספל קפה, אני מתקלף מהסדינים ושוב מוקסם מהחדר בו ישנתי. גילופי עץ מרשימים בעמודי התמך של גג הבית, שטיחים מסורתים מכסים את הקירות והריצפה והכל צבעוני ובתחושת חגיגיות. תוך שאני מתארגן נכנסת אם המשפחה- רעייה, ומתפללת בסמוך אליי במונוטוניות שחוזרת על עצמה ומאפיינת תפילות בוקר שהמילה "מוחמד" היא המוטיב שחוזר בה אינספור פעמים.מהראט, אבי המשפחה סיפר לי אתמול שהוא עובד במוסך בדושנבה בירת טג'יקיסטן וזו הייתה הזדמנות שלא תחזור על עצמה לשלוח איתו על פני 600 ק''מ של דרכי עפר, עליות וירידות משוגעות ודרך באיכות בינונית, את המשקל העודף שאני נושא עימי על האופניים. הייתה זו פתילייה שקניתי בקירגיזיסטאן ששירות הדואר הקירגיזי לא הסכים לשלוח לארץ בחבילה שהכנו ומשום כך נשאתי אותה עימי בתקווה שמתן יקח אותה איתו כשיחזור לארץ מדושנבה. מהראט כמובן הסכים לעזור ואחרי כמה תיקונים וחיזוק ברגים מצקצקים באופנים נפרדתי מהם תוך שאני מעניק להם מזכרת- "ברכת העסק" בצורת חמסה. אני מספר שקניתי אותה במרחק 5 דקות הליכה ממסגד אל אקצה בירושליים. הבית הוא בית מאוד דתי והמתנה ריגשה אותם במיוחד, ריגשה כל כך עד שגם הם רצו להעניק לי מזכרת ובין רגע נשלף מהבויידם דג חרסינה בצבע חום שמשקלו כמשקל הפתילייה שכרגע הורדתי מעליי

יאללה, יצאתי לדרך. הרכיבה ב- 200 ק''מ הקרובים עתידה להיות במגמת ירידה המקבילה לערוץ הגועש שמהווה את הגבול הטיבעי שבין טג'יקיסטן ואפגניסטן. אותו קיטוע אליו נכנסתי כרגע היה היפה והמיוחד ביותר בטיול כולו עד הלום, כך הסתבר לי מאוחר יותר. התצפיות על שני צידי הגבול מטמטמות, הרים נישאים, מצוקי גרניט, קניונים סלעיים , ערוץ גועש ומלא מים. הדרך סלולה אך התיכנון שלה לקוי. המון עליות וירידות, עיקולים חדים. ומאחורי כל עיקול נפתחת תמונת נוף חדשה וקוסמת. על המדרונות הגבוהים, בכל מקום בו יש מעט מים צומח לו כפר חקלאי שמפריח בצמחייה ירוקה ורב גונית את מדרונות הגרניט הכהים. מדי פעם אפשר להבחין ב"שריטות" ירוקות שמתמשכות בקו גובה אחיד לאורך המדרונות, אלו הן תעלות מים שמטות מי מעינות לאזורים בהם אפשר לשבור את המדרון התלול ולקיים חקלאות

ממש בכל כמה ק''מ ישנה נביעה חדשה שמפריחה את שולי הדרך, בינות לנביעות, ערוצי משנה רבים זורמים בשצף קצף ואלו הולכים וממלאים עוד ועוד את הערוץ המרכזי המקביל אליי

שלדות של טנקים ישנים שהם שריד למלחמת האזרחים שהייתה כאן לפני קצת יותר מעשור (1991-1993), ניצבות בנקודות דרך המחייבות מפגש איתם, בנקודות בהן אין שום דרך למעקף. על הטנקים מופיע דגל טג'יקיסטן אך חסרים בו 7 הכוכבים שנוספו בתום המלחמה ומסמלים את 7 המחוזות המרכיבים את טג'יקיסטן של היום

אפגניסטן כל כך קרובה, מרחק של עשרות מטרים. אפשר לראות הייטב את החקלאים העובדים בגרנות ברוח אחר הצהרים תוך שהם זורים באויר בעזרת קילשוני עץ את המוץ שהרוח נושאת עימה ואילו הגרעינים כבדי המשקל נופלים בסמוך לאזור ההנפה, בוסתנים יפים ופורחים וגיבובי גיבובים של בתי בוץ שמספרם מצומצם המהווים את מרכזי הכפרים. העניין המדהים הוא שבצד האפגני אין דרך עפר המחברת בין הכפרים הרבים שלגדת הערוץ והדרך היחידה להגיע מכפר לכפר היא להלך על שבילים צרים להולכי רגל שאפילו חמור לא עובר בכל הנקודות שלאורכם שהרי הם תלויים בין מצוקי גרניט נישאים לבין תהומות הערוץ השוצף. מעניין כמה אלפי שנים דורכות כפות רגלים אפגניות על הנקב הסלול הזה? היחידים שהגבול הזה רחוק מהם כל כך הם החמורים, המשמשים ככלי עבודה נחוץ במחוזות אלה, שבנעירותיהם הם חוצים את הערוץ הגועש מצד לצד בלי ויזות ובלי החתמת דרכונים. איזו סוג של אינפורמציה הם מעבירים בינהם? טיב החציר? המאמץ שבחרישה? חיזור? האם הם מבינים שאין שום דרך לגשר על המרחק הקצר הקיים בינהם? לא יאמן שבמדינה הזו האמריקאים מחפשים את בן לאדן...... כמה טג'יקים איתם ישבתי סיפרו שכדי להגיע מכאן לקבול הבירה, האפגנים צריכים לצעוד ימים ארוכים עד לדרך העפר הקרובה ומשם לחכות לרכב שיעבור, הזמן כמו עומד כאן מלכת, משקים אוטרקיים שמייצרים לעצמם את כל מה שנחוץ להם בלי יכולת להיות תלוי בגורמי חוץ שאין שום דרך הגיונית בה הם יכולים להגיע להנה ולתספק במה שחסר. אפגנים שחומי עור ומזוקנים מסתובבים בגלביות לבנות ובמקלות הליכה שכפות הידים ליטשו עד כדי שהם חלקים ומבריקים, כמו לא היו טיבעיים. זוהי שיאה של העונה החקלאית בה נאסף ומאופסן היבול השנתי ובשני צידי הגבול התושבים כולם עמלים במרץ בשדות

ואז בדרכי, תחת צילו של מצוק סלע נישא שתחתיו עובר הכביש, עומדים שלושה בני משפחה אחת ומכווינים שני שוורים ענקיים שקשורים זה לזה בצוארם כך שהם צמודים ממש האחד לשני, ואלו דשים את שיבולי החיטה בגורן. צורתו של הגורן עגולה כמסלול תנועת השוורים הגדולים במיוחד והם רומסים תחת כובד משקלם את שיבולי החיטה כדי להפריד את המוץ והקש מהגרעינים. 2 מבני המשפחה אחראים על סידור צורתו העגולה של הגורן והשלישי אחראי להכווין את השוורים לתנועה אחידה ורציפה. הקש גבוה ואשכי השוורים ניגררים ממש עליו. לא האמנתי שאזכה לראות דייש בגורן כפי שהיה מקובל בארץ בתקופות קדומות אך עושה רושם שהזמן כאן עומד מלכת ואפילו מורג, שהיה הכלי שייעל את הדייש בצורה חסרת תקדים באזורנו, אי אפשר למצוא כאן . לאן יש למהר, לוקחים הכל באיזי החברה האלה

בהמשך דרכי ראיתי שממש כולם כאן עסוקים בהפרדת גרעיני החיטה מהמוץ ולכל אחד פטנט משלו. אחדים פורשים את השיבולים על הכביש ותנועת משאיות שדורסות את האלומות עוזרות בהפרדה המיגעת, אחרים קצת יותר מודרנים, עושים זאת בעזרת נפה ומגרסה שעובדות על הפרטיקוב של הטרקטור ועושות את העבודה בצורה מכנית ויעילה- ממש ההיי טק במחוזות אלה

הדרך ממשיכה להקסים בענין וביופי ובאחד ה"פסים" (ראש עלייה) יושבים שלושה ילדים תחת מחסה צל מאולתר לצד הדרך ומפצחים גוגואים (גרעיני משמש). את גלעין המשמש שצורתו וטעמו כשקד נהוג לאכול כאן לאחר פיצוח הכיסוי המעוצה הקשה ואותם ילדים עמלים על פיצוח הגרעינים במשך היום בתקווה למכור אותם לעוברי אורח על הדרך. השקדים נישזרים על חוט תפירה ונמכרים כשרשרת באורך של מטר אחד לכל החפץ. המחיר זעום (פחות משקל לשרשרת) ואותם חברים שעובדים יחד הם גם בעצם מתחרים עיסקיים אחד של השני. כשמגיע לקוח כולם קופצים עליו יחד בתקווה שיקנה מהם. למען עידוד הנוער הטג'יקי לעבודה בחופשת הקיץ הפתעתי אותם כשאמרתי שאקנה שרשרת מכל אחד מהם. הם כמובן שמחו וחזרו לביתם מחויכים וחבוקים באחוות חברות אחרי יום של מסחר מאוד מוצלח עבורם ואני מבסוט על כך שהערב אני עומד לבשל אורז עם שקדים וצימוקים אך בעיקר שמח לראות נערים עסוקים בעבודה בחופשת הקיץ ולא בענינים מפוקפקים אחרים. המשכתי מאזור הפס הלאה שבדרכי אני חולף על ערימת ענק של קליפות הגוגואים, פרי עמלם של אותם נערים

הערב מכנס את החקלאים חזרה לביתם ובאחד הכפרים הגיח למולי אדם כבן 40 שנושא על גבו ערימת שיבולים בגובה 4 מ' (בלי להגזים) על מנשא מיוחד, כשביקשתי לצלם אותו שכח ממעמסת המשקל על גבו ושיתף פעולה בפוזות שונות, ככה מובילים כאן את הקש שישמש כמזון לבהמות למשך החורף, מהשדה הבייתה. הכל באיזי, יש זמן

הכביש עליו אני נוסע נסלל אודות למימוני של מנהיג כת האיסמאעילים- אגא חאן שדואג לתושבי הפמיר בני דתו וזירמו האיסלמי. הדרך ניראית הרבה פעמים ממש מפחידה ותלוייה ממש ללא שוליים בין תהום הערוץ השוצף ומצוקי הסלע שלא משאירים לכביש דפנות אליהן ניתן להימלט. לעיתים הכביש כבר החל להיסחף במפולות המדרון ורוג'ומים מסמנים את השוליים שאל לך להגיע אליהם. התחושה המיוחדת ביותר מגיעה כשהדרך כמו מתכופפת למעבר נמוך תחת מצוק סלע התלוי בשיפוע שלילי ממעל. לרוכב תחת אותו המצוק שמשמש כמו תיקרה אקוסטית מחזירת הד, נשמע קול זרימת הערוץ השוצף ברעש אימתני בצלילי סטריאו ומכמה כיוונים

את הלילה בחרתי להעביר על גדתו של אחד מערוצי המשנה, הערב יורד וממש מולי כפר אפגני בו ניצתות אט אט פתיליות באשנבים נטולי זכוכיות, מסוגננים בבנית הבוץ שלהם בסטייל המרכז אסייתי

בסה''כ רכבתי היום 108 ק''מ. כמה הרפתקאות וחוויות ניצברות ביום אחד.... וזה עוד לא הכל, יש עוד את סיפור המפגש עם שני הנרקומנים שניסו לחמוד ממטלטלי, סיפורי מעשיות של טג'יקים על האפגנים ועד, אך כל אלה יסופרו עוד בפרק אחר