אל ערבות קזחסטן

לפני כמה חודשים, שלחה לי ידידתי הדס את הספר "והיום איננו כלה" של צ´ינגיס אייטמאטוב. את הספר קראתי על אדמת סין אך המשכתי לשאת אותו עימי במחשבותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו
בלב ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן, בורנלי בורניי, של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה: ידיגיי ז'אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוקח את גופת ידידו, פועל המסילה הזקן קזנגפ, לקבורה בבית עלמין עתיק, רדוף סיפורי אגדות של נוודי מדבר על מאורעות מטריפי דעת ושבטים שודדים שנהגו להטיל את מרותם בעבר באזורים האלה, מהלך שלושים קילומטרים באזור ריק מיושב בלב המרחבים האינסופיים של ערבות קזחסטן . כל יריעתו של הספר משתרעת אמנם על פני יום אחד אך בתוכה היא מגוללת סיפור של חיים שלמים, עידנים שלמים ותמורות הסטוריות של צמתים בהם מתקבלות החלטות מרחיקות לכת, בהקבלה בלתי נפרדת לצומת הרכבות ולמסילות האינסופיות הנעתקות אל הנודע ואל הלא נודע מנקודה זו
קטע הרכיבה האחרון אותו עברתי היה בדגש של אותן הערבות, מלאות חולות מדבר וצמאות לגשם, חם ביום וקר בלילה. נידח, לבד, מנותק מהעולם. ציר דרך העפר עליו רכבתי מקביל למסילת הברזל החוצה את אותן הערבות ומגשרת על פני קצת יותר מאלף הקילומטרים שבין אוזבקיסטן וקזחסטן. אי אפשר היה לרכב ולא להזכר לעיתים תכופות בדמויות הללו מהסיפור. יידיגי, קזנגפ, הגמל אדיר המימדים קרנר וכל שאר הדמויות קפצו לי כאסוציאציות למה שרואות עיניי מספר פעמים בכל יום.
יצאתי מנאת המדבר של החורזם לפני כמה ימים, רוב הרכיבה בקיטוע האחרון הייתה על דרכי עפר שטוחות ומישוריות, פס אחד ארוך של דרך לבנה וכבושה שאת סופו אני מדמיין כמו בקצהו של האופק, כמו צריך להיזהר ברכיבות הלילה כדי שלא לפול בקצה הדרך אל תוך תהומות כדור הארץ. פס ישר וארוך, כמעט 200 ק''מ בלי סיבוב ולו הקטן ביותר. הרוח לרוב רוח גב שעוזרת מאוד בהתקדמות. שקט ומדברי כמו שאני אוהב. בערבים אני אוסף שפע של עצים ויושב תחת שמים מלאי כוכב על כוס תה, מקשיב לערב.... תחושה נפלאה שלוות אינסוף
מחר ניגמרת לי הויזה לאוזבקיסטן ולקזחסטן, יש לי ויזת מעבר של 5 ימים בלבד וכמעט 600 ק''מ שרובם על דרכי עפר. אני מוכרח להכנס אם כך לקזחסטן ליום ראשון מלא (עם בוקר) כדי לנצל את הימים שניתנו לי במלואם

התרגיל להפעם הוא כזה, אגיע בשעת אחר הצהרים למעבר הגבול בצד האוזבקי, אמצא שם פקידים שמבינים ב "כבוד" ואשכנע אותם שיתנו לי לאחר ביום ביציאתי מתחומם כדי לאפשר לי לנוח מספר שעות. כך אוכל להכנס ליום מלא לקזחסטן מיד עם בוקר וזוהי הדרך היחידה לגמוע את המרחק הנדרש ולהגיע בזמן אל חופו של הים הכספי, לעיר הנמל אקטאו ממנה אני רוצה לעלות על מעבורת לבקו, אזרבייג'אן, שם יתחיל פרק הרכיבה בהרי הקווקז. הבוקר אני מרשה לעצמי להתנהל בעצלתיים, יש לי 30 ק''מ לגבול והרבה שעות. מיד עם בוקר אני מגיע למחסום משטרתי בכפר קאראקלפאקאסטן הסמוך מאוד לנקודת החצייה שלי. על דרך עפר, בליבה של הערבה ניצב שוטר משועמם שאין לו יותר מידי מה לעשות. לרוב, האופנים הם ממש אטרקצייה והשוטרים מתוך סקרנות נוהגים להציק ולברבר, לבדוק בדרכון דקות ארוכות באילו מדינות ביקרת (קמבודיה???) ובעיקר מנסים לעשות קולות של עבודה

את הדרך להתמודד עם הצרה הזו אני כבר מצאתי, כמו יותר מיהודי טוב, עוד לפני שהשוטר שואל משהו, אני שואל אותו שאלה כלשהי כמו, איפה יש מים? אני רעב! או מה המרחק לישוב הבא? הם מתבלבלים מהשאלות ועוזבים אותי לנפשי כדי לעזור. כך היה גם הפעם במחסום הזה. עצרתי ושאלתי אפה יש מסעדה? י
בן רגע הוא נירתם לעזרתי, בלי דרכון ובלי בקשות וציוות אותי לבחור שמנמן ומשופם איתו צעדתי למבנה סמוך. 2 ביצי עין, סלט ומלון וכמו שכבר למדתי, לשאול לפני מהן העלויות ואז הכל בסדר
אחרי ששבעתי יצאתי להצטייד בשוקולדים ובשאר מתוקים ואוכל שיספיקו לי עד העיר הראשונה בקזחסטן, 80 ק''מ לאחר חציית הגבול. בשוק יש כמעט הכל. המחירים יקרים אבל זהו משהו שניתן להבין, בכל זאת, דבר לא גדל ברדיוס של 300 ק''מ מכאן וכדי להביא הנה משהו צריך לטלטל אותו בנסיעה מיגעת על דרכי עפר משובשות. אין שום סיבה הגיונית לכך שיש כאן ישוב אני חושב לעצמי ואז מופיע למולי מפעל גז ענקי. יש כאן מצבורי גז טבעי בכמויות מרשימות וסביב אותם קידוחים התפתח הישוב. בעודי רוכב בכפר הרחתי ניחוחות גז (שלא פיעפעו ממני לשם שינוי) שהגיעו מכמה קידוחים הפזורים ממש בתוך הישוב המוזנח הזה שיש בו יותר גמלים מתושבים. הגז הרבה יותר זמין כאן מעץ ולכן בבתים ישנם תנורי גז, כירים על גז ואפילו כלבי גז

בשוק פגשתי בשני סינים שנשלחו הנה מבייג'ין. הם דיברו קצת אנגלית, שאלו איך ולמה אני בישוב הזה וסיפרו שהם מחפשים כאן נפט. הם החמיאו לי על כך שאני מצליח לתקשר מעט ברוסית ואני השבתי שאחרי שלמדתי לתקשר בסינית, רוסית זה כבר משחק ילדים

טוב, יצאתי בדרכי לגבול. כביש אספלט מתחיל כמה קילומטרים לפני המעבר, כדי לתת לנכנסים לאוזבקיסטן תחושה מושלית של- סוף סוף מדינה מפותחת. אני מגיע למעבר הגבול ומולי ברדק מהאגדות. שתי שורות של מסעדות משני צידי הכביש, הדרך חסומה אך הנהגים יורדים לשולים ומעלים ענני אבק לאויר בחימום המנועים ובהמתנה חסרת סבלנות למשהו שיקרה כבר... שוק מאולתר של כמה אנשים שלא ממש ברור איפה הבית שלהם מציע למכירה בשמים זולים ונקניקים שאם אגע בהם יסתיים לי הטיול כבר מחר
מיד קופצים עליי חלפני כספים ובעלי מסעדות ואני ניגש ישירות למעבר הגבול, לנסות ולאתר בכיר או שניים שישלימו לי את התוכנית. חייל בפני ילד עם קלצ'ניקוב עומד ליד תלתלית זמנית מאולתרת שמהווה את ה"גרניצייה", ומבשר לי שכולם בארוחת הצהריים. אני רוכב אל מאחורי שורת המסעדות (הכל מסביב ערבה מדברית שטופת רוחות ואבק ופה יש פתאום בועה של חיים), שירותים מסוג ה"בול פגיעה" ניצבים בשורה אחת ואני מוצא לי מחסה מהרוח בצילו של קרוון נייד נגרר על גלגלי גומי מתפוררים שלא זז ממקומו כבר שנים
עם סולית הנעל אני מפנה שברי זכוכיות ועד בטרם הספקתי להתישב ניגש אליי חייל להתעניין. אני מסביר לו את הבעיה וממבנה סמוך מגיעה קבוצת קצינים שכבר הספיקה לשמוע עליי. אני מספר שוב מה הבעייה והקצין הראשי מבקש שאבטיח שמחר בבוקר אחצה לקזחסטן ומזמין אותי למגורי הקצינים. אני מביא את המלון שקניתי קודם ומחלק לכולם, לא לפני שהותירו לי להחנות את האופנים בתוך אותו מבנה בחדר מאוייש. על מזרונים יושבים כולם סביב שולחן נמוך ומקשקשים איתי מעט בזמן הפסקת האוכל שלהם.לא חולפות חמש דקות וכבר על שולחני הגישה לי אם הבית מנה יפה של אוכל ביתי מבושל. הבנתי שאני אורח כבוד, הרבה יותר טוב ממה שקיוותי שיהיה.... ההפסקה נגמרה והשוטרים חזרו לעבודה. אני נותרתי באותו החדר, תרגיש בנוח אמרו לי, אתה ישן איתנו כאן
את שעות אחר הצהרים היפות העברתי מתבונן בהמולה אינסופית של בלגאן בירוקרטי ומסכת ייסורים שעוברים אנשים שרוצים לחזור הביתה או לצאת לעבוד במדינה השכנה. רוחות, אבק, שקיות ניילון מתעופפות מסעדות מעשנות ואוטובוסים מיושנים עמוסי מיטלטלין על הגג שכמו קורס תחת כובד המשקל. הכל מהיר, לא ממש מתחבר לאופי של הערבות האלה סביב
בערב אני חוזר לחדר, הקצינים הבכירים כבר סיימו לעבוד ואני מתחיל לילמוד אותם, מיהו המכונה "דוקטור" ומיהו אזאמוט, איפה הם גרים וכמה ילדים יש לכל אחד מהם. עם חושכה אנחנו נכנסים פנימה. על השולחן הנמוך משחקים קלפים ובטלביזיה מוקרן קרב איגרוף מזעזע- ברזיל נגד יפאן, הרבה סיגריות ולעיתים גם סוג של חומר ממסטל שנוהגים לשים תחת הלשון וצורתו צורת גרגירים שחורים קטנים עוברים מיד ליד. האם תגיע בקרוב הוודקה??? מקווה שלא, אני לא מסוגל לשתות הרבה... י
אני שולף את כלי הבישול שלי והם צוחקים עליי ומושיבים אותי לידם. האוכל מגיע מה, אתה עושה? י

שוב, אוכל בייתי מבושל וטעים שמגישה אם הבית לשולחן וכמובן גם בשבילי, כולם דואגים שאוכל שואלים אם למלא לי עוד בצלחת ובוצעים עבורי ערימות של לחם. אני מבסוט ומתחיל להתעייף. בקבוק וודקה (אח''כ יסתבר לי שזהו הראשון מתוך שלושה) הגיע. הרמנו שם לפחות 20 כוסיות. אחד לישראל, אחד לאוזבקיסטן, אחד לשלום, אחד להחלמתו של אריק שרון ואפילו אחד לכבוד האופנים שלי. הראש שלי מתחיל להסתובב ובכל סיבוב אני מבקש לפרוש אך אין שום סיכוי. הכוסיות מתמלאות- צ'וט צ'וט (קצת, קצת) הם אומרים לי וממלאים ושוב ממלאים.... אני מחשב איך יגיבו הסוכרים לכל כך הרבה אלכוהול ושוקל כמה יחידות לגזור מהמינון הרגיל כדי לא להכנס להיפו בבוקר
ישבנו שם שעות ארוכות, מצב הרוח שמח וטוב בדיוק במידה הנכונה. הכנתי רשימת מילים ברוסית אותם אשנן כשראשי יהיה צלול יותר, צחקנו הרבה והתקשורת הייתה קלילה ונינוחה מבדרך כלל, פשוט משמח. למדתי על מנהגי השתייה הרוסים, מתי משיקים כוסות ולמי אסור לשתות במשמרת, הבאתי את השק''ש שלי ונשכבתי לישון תוך שהם ממשיכים למזוג לי אלכוהול שמציף לי את הורידים ומתיחסים אליי בחברות אמיתית

באוזבקיסטן, כך הם הדגישו, לא חשוב מאיזו דת אתה (כן ממש...) תהיה מה שתרצה, אתה קודם כל חבר. יופי של סיום לביקור במדינה הקסומה הזו, היו שלום יא אוזבקים, אמסור ד''ש ליורא

מחר אני חוזר שוב לספר בתוכו מתרוצצות מחשבותי - " והיום איננו כלה", מטוס סילון השאיר שובל של עננה לבנה בשמים זכר לענן הלבן של ג'ינגס חאן ועדות לאותה מעבורת חלל ששוגרה לא הרחק מכאן
ערבות קזחסטן................ י