הרכיבה בדרך הרי הפמיר- טג'יקיסטן

זהו הבוקר הראשון שלי בקטע רכיבת הבדד אותו התחלתי אתמול אחר הצהריים בדרך הרי הפמיר שבארץ טג'יקיסטן. חושיי חדים מבדרך כלל, בכל זאת אני לבדי בארץ זרה אך אין בי שם חששות או פחדים. עד כאן הטג'יקים נתנו תחושה טובה וגם ממה באמת יש לפחד?באותו בוקר ראשון שלי בנפרד ממתן, לירון ויואב שנשארו בחורוק- בירת הרי הפמיר, אני מוצא עצמי לא ממש לבד. אתמול בערב, אחרי ששאלתי קבוצת נערות האם המים הזורמים בערוץ הסמוך ראויים לשתיה, די מהר קפצה אחת מהן, מונירה שמה, והזמינה אותי לישון בביתה. מיוחד לראות נערה שחיה בבית אחד עם משפחתה, משפחה מוסלמית מהזרם השיעי ומכת האיסמעילים, מפגינה כזו יוזמה ובטחון עצמי ומזמינה אותי לבית משפחתה על דעת עצמה. משהו בחינוך כאן מיוחד, הכנסת אורחים היא כמו ערך עליון. כמובן שכשהגעתי לביתה התקבלתי ברוחב לב ובסבר פנים יפות והיה אירוח מעניין

כשלעצמו, אבל את דפים אלו אני רוצה להקדיש למה שהתרחש ביום שלמחרת

אני מתעורר בעצלתיים ועוד לפני טירטור השעון המעורר, כי מונירה, לה סיפרתי אתמול שאני רוצה לצאת לדרך מוקדם, עוד לפני שחם, טורחת להעיר אותי כמו אמא עם עוגיות וספל קפה, אני מתקלף מהסדינים ושוב מוקסם מהחדר בו ישנתי. גילופי עץ מרשימים בעמודי התמך של גג הבית, שטיחים מסורתים מכסים את הקירות והריצפה והכל צבעוני ובתחושת חגיגיות. תוך שאני מתארגן נכנסת אם המשפחה- רעייה, ומתפללת בסמוך אליי במונוטוניות שחוזרת על עצמה ומאפיינת תפילות בוקר שהמילה "מוחמד" היא המוטיב שחוזר בה אינספור פעמים.מהראט, אבי המשפחה סיפר לי אתמול שהוא עובד במוסך בדושנבה בירת טג'יקיסטן וזו הייתה הזדמנות שלא תחזור על עצמה לשלוח איתו על פני 600 ק''מ של דרכי עפר, עליות וירידות משוגעות ודרך באיכות בינונית, את המשקל העודף שאני נושא עימי על האופניים. הייתה זו פתילייה שקניתי בקירגיזיסטאן ששירות הדואר הקירגיזי לא הסכים לשלוח לארץ בחבילה שהכנו ומשום כך נשאתי אותה עימי בתקווה שמתן יקח אותה איתו כשיחזור לארץ מדושנבה. מהראט כמובן הסכים לעזור ואחרי כמה תיקונים וחיזוק ברגים מצקצקים באופנים נפרדתי מהם תוך שאני מעניק להם מזכרת- "ברכת העסק" בצורת חמסה. אני מספר שקניתי אותה במרחק 5 דקות הליכה ממסגד אל אקצה בירושליים. הבית הוא בית מאוד דתי והמתנה ריגשה אותם במיוחד, ריגשה כל כך עד שגם הם רצו להעניק לי מזכרת ובין רגע נשלף מהבויידם דג חרסינה בצבע חום שמשקלו כמשקל הפתילייה שכרגע הורדתי מעליי

יאללה, יצאתי לדרך. הרכיבה ב- 200 ק''מ הקרובים עתידה להיות במגמת ירידה המקבילה לערוץ הגועש שמהווה את הגבול הטיבעי שבין טג'יקיסטן ואפגניסטן. אותו קיטוע אליו נכנסתי כרגע היה היפה והמיוחד ביותר בטיול כולו עד הלום, כך הסתבר לי מאוחר יותר. התצפיות על שני צידי הגבול מטמטמות, הרים נישאים, מצוקי גרניט, קניונים סלעיים , ערוץ גועש ומלא מים. הדרך סלולה אך התיכנון שלה לקוי. המון עליות וירידות, עיקולים חדים. ומאחורי כל עיקול נפתחת תמונת נוף חדשה וקוסמת. על המדרונות הגבוהים, בכל מקום בו יש מעט מים צומח לו כפר חקלאי שמפריח בצמחייה ירוקה ורב גונית את מדרונות הגרניט הכהים. מדי פעם אפשר להבחין ב"שריטות" ירוקות שמתמשכות בקו גובה אחיד לאורך המדרונות, אלו הן תעלות מים שמטות מי מעינות לאזורים בהם אפשר לשבור את המדרון התלול ולקיים חקלאות

ממש בכל כמה ק''מ ישנה נביעה חדשה שמפריחה את שולי הדרך, בינות לנביעות, ערוצי משנה רבים זורמים בשצף קצף ואלו הולכים וממלאים עוד ועוד את הערוץ המרכזי המקביל אליי

שלדות של טנקים ישנים שהם שריד למלחמת האזרחים שהייתה כאן לפני קצת יותר מעשור (1991-1993), ניצבות בנקודות דרך המחייבות מפגש איתם, בנקודות בהן אין שום דרך למעקף. על הטנקים מופיע דגל טג'יקיסטן אך חסרים בו 7 הכוכבים שנוספו בתום המלחמה ומסמלים את 7 המחוזות המרכיבים את טג'יקיסטן של היום

אפגניסטן כל כך קרובה, מרחק של עשרות מטרים. אפשר לראות הייטב את החקלאים העובדים בגרנות ברוח אחר הצהרים תוך שהם זורים באויר בעזרת קילשוני עץ את המוץ שהרוח נושאת עימה ואילו הגרעינים כבדי המשקל נופלים בסמוך לאזור ההנפה, בוסתנים יפים ופורחים וגיבובי גיבובים של בתי בוץ שמספרם מצומצם המהווים את מרכזי הכפרים. העניין המדהים הוא שבצד האפגני אין דרך עפר המחברת בין הכפרים הרבים שלגדת הערוץ והדרך היחידה להגיע מכפר לכפר היא להלך על שבילים צרים להולכי רגל שאפילו חמור לא עובר בכל הנקודות שלאורכם שהרי הם תלויים בין מצוקי גרניט נישאים לבין תהומות הערוץ השוצף. מעניין כמה אלפי שנים דורכות כפות רגלים אפגניות על הנקב הסלול הזה? היחידים שהגבול הזה רחוק מהם כל כך הם החמורים, המשמשים ככלי עבודה נחוץ במחוזות אלה, שבנעירותיהם הם חוצים את הערוץ הגועש מצד לצד בלי ויזות ובלי החתמת דרכונים. איזו סוג של אינפורמציה הם מעבירים בינהם? טיב החציר? המאמץ שבחרישה? חיזור? האם הם מבינים שאין שום דרך לגשר על המרחק הקצר הקיים בינהם? לא יאמן שבמדינה הזו האמריקאים מחפשים את בן לאדן...... כמה טג'יקים איתם ישבתי סיפרו שכדי להגיע מכאן לקבול הבירה, האפגנים צריכים לצעוד ימים ארוכים עד לדרך העפר הקרובה ומשם לחכות לרכב שיעבור, הזמן כמו עומד כאן מלכת, משקים אוטרקיים שמייצרים לעצמם את כל מה שנחוץ להם בלי יכולת להיות תלוי בגורמי חוץ שאין שום דרך הגיונית בה הם יכולים להגיע להנה ולתספק במה שחסר. אפגנים שחומי עור ומזוקנים מסתובבים בגלביות לבנות ובמקלות הליכה שכפות הידים ליטשו עד כדי שהם חלקים ומבריקים, כמו לא היו טיבעיים. זוהי שיאה של העונה החקלאית בה נאסף ומאופסן היבול השנתי ובשני צידי הגבול התושבים כולם עמלים במרץ בשדות

ואז בדרכי, תחת צילו של מצוק סלע נישא שתחתיו עובר הכביש, עומדים שלושה בני משפחה אחת ומכווינים שני שוורים ענקיים שקשורים זה לזה בצוארם כך שהם צמודים ממש האחד לשני, ואלו דשים את שיבולי החיטה בגורן. צורתו של הגורן עגולה כמסלול תנועת השוורים הגדולים במיוחד והם רומסים תחת כובד משקלם את שיבולי החיטה כדי להפריד את המוץ והקש מהגרעינים. 2 מבני המשפחה אחראים על סידור צורתו העגולה של הגורן והשלישי אחראי להכווין את השוורים לתנועה אחידה ורציפה. הקש גבוה ואשכי השוורים ניגררים ממש עליו. לא האמנתי שאזכה לראות דייש בגורן כפי שהיה מקובל בארץ בתקופות קדומות אך עושה רושם שהזמן כאן עומד מלכת ואפילו מורג, שהיה הכלי שייעל את הדייש בצורה חסרת תקדים באזורנו, אי אפשר למצוא כאן . לאן יש למהר, לוקחים הכל באיזי החברה האלה

בהמשך דרכי ראיתי שממש כולם כאן עסוקים בהפרדת גרעיני החיטה מהמוץ ולכל אחד פטנט משלו. אחדים פורשים את השיבולים על הכביש ותנועת משאיות שדורסות את האלומות עוזרות בהפרדה המיגעת, אחרים קצת יותר מודרנים, עושים זאת בעזרת נפה ומגרסה שעובדות על הפרטיקוב של הטרקטור ועושות את העבודה בצורה מכנית ויעילה- ממש ההיי טק במחוזות אלה

הדרך ממשיכה להקסים בענין וביופי ובאחד ה"פסים" (ראש עלייה) יושבים שלושה ילדים תחת מחסה צל מאולתר לצד הדרך ומפצחים גוגואים (גרעיני משמש). את גלעין המשמש שצורתו וטעמו כשקד נהוג לאכול כאן לאחר פיצוח הכיסוי המעוצה הקשה ואותם ילדים עמלים על פיצוח הגרעינים במשך היום בתקווה למכור אותם לעוברי אורח על הדרך. השקדים נישזרים על חוט תפירה ונמכרים כשרשרת באורך של מטר אחד לכל החפץ. המחיר זעום (פחות משקל לשרשרת) ואותם חברים שעובדים יחד הם גם בעצם מתחרים עיסקיים אחד של השני. כשמגיע לקוח כולם קופצים עליו יחד בתקווה שיקנה מהם. למען עידוד הנוער הטג'יקי לעבודה בחופשת הקיץ הפתעתי אותם כשאמרתי שאקנה שרשרת מכל אחד מהם. הם כמובן שמחו וחזרו לביתם מחויכים וחבוקים באחוות חברות אחרי יום של מסחר מאוד מוצלח עבורם ואני מבסוט על כך שהערב אני עומד לבשל אורז עם שקדים וצימוקים אך בעיקר שמח לראות נערים עסוקים בעבודה בחופשת הקיץ ולא בענינים מפוקפקים אחרים. המשכתי מאזור הפס הלאה שבדרכי אני חולף על ערימת ענק של קליפות הגוגואים, פרי עמלם של אותם נערים

הערב מכנס את החקלאים חזרה לביתם ובאחד הכפרים הגיח למולי אדם כבן 40 שנושא על גבו ערימת שיבולים בגובה 4 מ' (בלי להגזים) על מנשא מיוחד, כשביקשתי לצלם אותו שכח ממעמסת המשקל על גבו ושיתף פעולה בפוזות שונות, ככה מובילים כאן את הקש שישמש כמזון לבהמות למשך החורף, מהשדה הבייתה. הכל באיזי, יש זמן

הכביש עליו אני נוסע נסלל אודות למימוני של מנהיג כת האיסמאעילים- אגא חאן שדואג לתושבי הפמיר בני דתו וזירמו האיסלמי. הדרך ניראית הרבה פעמים ממש מפחידה ותלוייה ממש ללא שוליים בין תהום הערוץ השוצף ומצוקי הסלע שלא משאירים לכביש דפנות אליהן ניתן להימלט. לעיתים הכביש כבר החל להיסחף במפולות המדרון ורוג'ומים מסמנים את השוליים שאל לך להגיע אליהם. התחושה המיוחדת ביותר מגיעה כשהדרך כמו מתכופפת למעבר נמוך תחת מצוק סלע התלוי בשיפוע שלילי ממעל. לרוכב תחת אותו המצוק שמשמש כמו תיקרה אקוסטית מחזירת הד, נשמע קול זרימת הערוץ השוצף ברעש אימתני בצלילי סטריאו ומכמה כיוונים

את הלילה בחרתי להעביר על גדתו של אחד מערוצי המשנה, הערב יורד וממש מולי כפר אפגני בו ניצתות אט אט פתיליות באשנבים נטולי זכוכיות, מסוגננים בבנית הבוץ שלהם בסטייל המרכז אסייתי

בסה''כ רכבתי היום 108 ק''מ. כמה הרפתקאות וחוויות ניצברות ביום אחד.... וזה עוד לא הכל, יש עוד את סיפור המפגש עם שני הנרקומנים שניסו לחמוד ממטלטלי, סיפורי מעשיות של טג'יקים על האפגנים ועד, אך כל אלה יסופרו עוד בפרק אחר