בדרך לים הכספי

שלוש מאות קילומטרים של דרך עפר מאופק עד אופק. כמו שרטו כאן את השטח הזה בלב ערבות הקזאחים. שקט בלילות, שקט מדברי. ויפה יותר מהכל, השקיעה. השמש שוקעת בגובה העיניים כי אין הרים שמאחוריהם היא יכולה לשקוע. מישור ארוך, שטוף רוחות של עונת מעבר ושמש קרירה

ישובים קטנים שמופיעים על המפה כנקודות אור מנצנצות בצהוב ובאדום מתוך כל המישורים הלבנים, נטולי קוי הגובה, הם בסך הכל נקודות קטנות עם מספר תושבים מצומצם ושם אני מוצא את כל שאני צריך- מים, נודלס ומעט ירקות לארוחות הערב

העתידות להתבשל באמצע שום מקום

אבל מחר, אני כבר עתיד להגיע לעיר אקטאו שהיא עיר של ממש עם כל מה שיש בעיר- אנשים, שוק, מסעדות ואוכל מגוון, בנינים גבוהים ובני אדם, אפילו אם הם זרים לי ורחוקים ממני שנות אור. יותר מלכול אני מחכה לפגוש בחופו של הים הכספי

שהוא זה שמהווה כמו מחיצה בין אסיה והרי הקווקז אליהם אגיע בקרוב

מצאתי פינה יפה ללינה. ערוץ נחל חולי שהתחטרות המים בו יצרה מצוקים שמחביאים אותי מתחת לרוחות הערבה הקרירות של הלילה. עצים למדורה נאספו והאש ניצתה. כפות רגליי יחפות, מתחממות בגחלים הלוחשות תוך כדי בישול ומלמעלה, כוכבים שמנקדים את השמיים בצפיפות שלא רואים כל יום

ישנתי טוב ובבוקר המשכתי מערבה. מדי פעם אני נעמד על הפדלים ומתרומם ממושב האופנים כדי לראות אם כבר רואים את הים אך עוד לא. הרוחות חזקות במיוחד היום וכרגע אלו הן רוחות דרומיות, רוח צד היא בסדר, אך בצומת הבא אפנה שמאלה והן יהפכו לרוחות פנים שהרכיבה למולן תהיה קשה לאורך 40 הקילומטר שנותרו עד לאקטאו. ופתאום רואים את הים. רחוק וכחול, מתחבא מתחת לתהום הערבות. יש משהו מיוחד בים כחול כל כך המשיק בלגונות עגלגלות למדבר יבש. משהו אבסורדי, שפע אינסופי של מים חסרי תועלת

אני מתרומם ממושבי לתצפת מגבוה ומקווה שהכביש מעט, ורק מעט יתעקל מערבה אך לצערי זה לא קורה. בית קברות בסגנון הקזאחי ניצב ממש בראשו של צוק המשקיף על הים. לכל קבר בונים כאן היכל שגודלו כגודל חדר קטן, מקורה ועם חלונות הצצה אל תלולית העפר שבמרכזו, תחתיה "ישן" המנוח. מעל האשנבים הגדולים מציבים בדרך כלל תחריט שיש בדמותו של המת והמשפחות המסורות יותר והעמידות בעיקר, מתקינות למולו שולחן קטן וספסל. היה לי קר מכדי לחשוב על עקרונות ומוסר וההיכלים המוגנים מרוח, שולחות האוכל, הספסלים ובעיקר התצפית לעבר הים היו המקום הנוח ביותר והיחיד בסביבה בו ניתן למצוא שלווה אמיתית ללא רוחות. שם פתחתי את ארוחת הבוקר שלי

בדרכי בקזחסטן הריקה מיושב, פיתחתי אינסטינקנט שפועל באופן בלתי תלוי. בכל פעם שמופיע קיוסק, אני קונה משהו, לך תדע מתי בפעם הבאה תתפנק בחטיפים... למרות שישובים כבר הופיעו, נישאר האינסטינקט טמוע בתוכי. אני קונה שקית "ביסלי" מקומי, ויושב מוגן מרוח בתחנת אוטובוס עם אדים בריח שתן. לא מפריע לי, אני מתפנק לי עכשיו. בתחנה ישנה תחלופה של אנשים שמבקשים לנסוע כמוני לעיר המחוז- אקטאו. קבוצת נערים בגילאי העשרה הגיעה והתגודדה בסמוך לי לדיבורים המאפינים רגעים של המתנה. לאחר מספר דקות של שיחה, ניגש אחד מהם למושב הפנוי בספסל שלידי וכעבור כמה רגעים ראיתי שאסף מהרצפה 2 מקלונים מאותו החטיף שהחליקו מידיי ולא נתתי עליהם כלל את הדעת. הוא הרים אותם מלאי חול מהקרקע המצחינה, התרומם ממושבו , הניח אותם על הספסל וחזר בטיבעיות לעמוד, שותק לצד חבריו. מדהים לראות כאן את עקבות הרעב שטבעו הייטב את חותמן שהרי אותו הילד כלל לא חווה כי נולד כבר לימים בהם היתה רוסיה ולא ברית המועצות בגבולות אלה והקפיטליזם החופשי כבר התהווה כאן ועימו חזר השפע לשווקים, אך בבית ללחם מקנים חשיבות עליונה. כל פירור נאסף, לא זורקים. זכרון לימים של מחסור אמיתי. אותו הילד, בגיל העשרה המתחכם והמרדני, ינק עמוק לתוך שורשיו את אותו החינוך והוא עושה את מה שחשוב בעיניו, בלי לומר לי דבר ביקורת ובלי שישימו לב למה שעשה

צינורות ברזל חלודים וגדולים מכערים את הפרברים בכל פעם שמביטים מזרחה. מפעלי ענק עם ארובות מעשנות ומשאיות עמוסות חומרים מיסתוריים במיכלי נרוסטה עגולים משייטות על הדרכים. לאט לאט לאט, נגד הרוח, ואני בפאתי העיר. תחנה ראשונה היא השוק. ערב שבת היום ולפני הגעתי לנמל אני רוצה להצטייד. קניתי מצרכים לכבוד המלכה והתחלתי נכנס אל מרכזה של העיר בדרכי לנמל על חופו של הים הכספי. זוהי עיר שסביבה אוצרות טבע רבים- גז, נפט ואורניום. רבים הם העשירים שעולים וצומחים כאן ובעקבותיהם גם השירותים שהעיר מציעה משודרגים. אפשר למצוא כאן באמת הכל. עיר מערבית לחלוטין עם קניונים, סופרמרקטים גדולים ויוקרתיים ומה לא. הכל בנוי על חוף הים הסלעי, טילת מטופחת ופינות שלוות. ברקע, זכרון קומוניסטי בדמות מבני "הרכבות" שאת אחידותם וכיעורם שברו כאן בצבעוניות זועקת. מעל כולנו מרחף לו השחף הכספי, ממש כמו זה בארץ שקיבל את שמו בשל חופי מוצאו, חופי הים הכספי

הגעתי לנמל, ערב שבת, התחיל להחשיך. הנמל ריק ואני מבין כבר שאין מעבורת הלילה. למרות זאת אני פונה לפקידה בדלפק הקבלה ושואל מתי אוכל להגיע לאזרבייג'אן. מתוך מעט הרוסית שכבר רכשתי אני מבין שאתמול הייתה מעבורת שיעדה עיר הבירה של אזרבייג'אן- בקו, ואין לה מושג מתי תהייה שוב. עייף וצמא לרגיעה, ניזרקתי לי ללילה אורבני בחורשת עצים קטנה הסמוכה לחצר האחורית של הנמל. בישלתי ארוחת ערב על מדורה מחממת ומחר, סוף סוף אתעורר ביקיצה טיבעית אחרי מאמץ ארוך, אחר כך אצא לעיר לחפש לי קורת גג

ימים מאתגרים ועוצמתים, חוויות בלתי נשכחות