לסעוד על שולחן המלך...... י

אוטובוס מלא בתירים גרמנים שחצה את הקטע המדברי שבין חיוה לבוכרה שבמערב אוזבקיסטן, עצר בראשה של עליה מתונה אליה הגעתי גם אני בדיוק כשאלה מחלצים את איבריהם ומותחים שרירים רדומים מהנסיעה הארוכה. הם היו כל כך נירגשים לפגוש בי ולא הבינו ממש מה אני עושה על הדרך הזו, אבל תמיד נעים לדבר בשפה בה אוצר המילים שלך מאפשר לך יותר מלספור עד עשר ולברך לשלום... הם השקו אותי במים מוגזים וקרים וסיפרו בעינים נוצצות על העיר חיווה ממנה הם מגיעים. חיווה זו, שוכנת הרחק במערב המבודד והנידח של אוזבקיסטן, בתוך ליבה של נאת מדבר ענקית ששמה חורזם, אותה יוצרת הדלתא של נהר ה "אמודרייה" שלאורך יובליו הראשוניים רכבתי בטג'יקיסטן (זהו קצהו של אותו נהר המתואר בכתבה הקודמת). נהר האמודרייה מהווה גם את הגבול המדיני שבין תורכמניסטן ואוזבקיסטן ובסופו הוא נשפך לימת ארל הגוועת הסמוכה מאוד לאותה העיר- חיווה
הגרמנים הדגישו בתוקף שאסור לי בשום פנים להפסיד את חיווה שהייתה היפה שבערי אוזבקיסטן בהן ביקרו. אחרי הטיול המשותף שלי עם אמא ואמיר ואחרי מנוחה ארוכה של כעשרה ימים בערים הפופולריות יותר- בוכרה וסמרקנד, הזמן מעט דוחק בי, בשל מגבלות הויזה, אבל בחישוב שאני עושה, אני מצליח למצוא מרווח של יום ספייר שהשארתי לי ולותר עליו לטובת ביקור בחיווה

התוכנית היא כזו, לרכב אל תוך הדלתא הפורייה של החורזם על הדרך הראשית, להחנות את האופנים בעיר ברוני שבדרכי ומשם לתפוס אוטובוס לחיווה, למחרת אחזור באותו האופן ואמשיך ברכיבה על דרך המלך מערבה לעבר קזחסטן
אני יוצא לרכיבה מוקדם בבוקר כשסביבי עדין מלוא הנוף, חולות מדבר. אחרי כמה עשרות קילומטרים בהם אני יודע שזמני העצירות יבואו על חשבון זמן הביקור שלי בחיווה (אך לא מצליח שלא לעצור בכל פעם שצצה בסטה עם אבטיחים ומלונים), אני מגיע לנאת המדבר הירוקה והפורחת של החורזם. באמת מחזה יפה, בכל פעם שהרכיבה מביאה אותי להכנס ממדבר לנאת מדבר התחושה היא מיוחדת במינה, הרצף האיטי שבכניסה לאזור המתעורר לחיים, אנשים, ציפורים, חקלאות. אני מרגיש פחות לבד באזורים האלה
מכמה חבר'ה אותם אני שואל איפה מרכזה של העיירה ברוני אני מבין שבסמוך מאוד לתחנת האוטובוסים המרכזית שוכנת גם תחנת המשטרה שזהו המקום הבטוח ביותר בו תכננתי להשאיר את האופנים. העיירה קטנה ובין רגע אני מוצא עצמי בשערה של אותה התחנה. 2 שוטרים עומדים על המשמר בכניסה מתחילים לקשקש איתי קצת, אני מכבד אותם בעוגיות ונירקמת ידידות חיובית בינינו, בדיוק כזו שתיכננתי שתירקם. אחרי חצי שעה של ברברת אני ניגש לעניין ושואל אם יש אפשרות להחנות שם ושהם ישגיחו על האופניים. למרות שעשה לי רושם שאנחנו כבר חברים טובים הם סירבו בתוקף והעלו כל מיני רעיונות לחנייה במסעדה סמוכה או בתמורה לתשלום בביתו של עובר אורח ברחוב שהתעניין במתרחש. אני מתעקש ומסביר שהאופניים הם אשתי (זו מילה שאני פשוט יודע ברוסית) ושאני חושש ממקומות מפוקפקים וסומך רק על המשטרה האוזבקית. אני אפילו מראה להם שיש לי חברים ממשטרת בוכרה שאירחו אותי ללילה במגורים שלהם רק שלשום- הנה זה הטלפון של המפקד שם- דוסיה, אני אומר... הפרצופים מתעקמים ובשפה האוזבקית מוחלפים משפטים. שאס שאס (רגע, רגע) הם אומרים ומבקשים שאשב בצד. כעבור כמה דקות מגיע מפקד בכיר לו אני מספר את הסיפור שלי- אני לבד, הגעתי מסין ובאוזבקיסטן יש יופי של שוטרים... הש.ג מוסיפים פרטים מהשיחה הארוכה שהייתה לנו קודם והוא אומר- אי אפשר! אני מניח את ידי על כתפו, כמו שנהוג לעשות בשדה עוזיה כשצריך עזרה אמיתית ששוברת את הכלים והוא מתמוגג ומבקש שאמתין. שני הש.ג מזיזים אותי הצידה מהשער ומבשרים שאדם חשוב עתיד להגיע. אני זז וממכונית שחורה ומפוארת יורד בחור לבוש מדים שעליהם כוכבים "כחול אשר על שפת הים לרוב", זהו כנראה כריש גדול במשטרה הזו אני חושב לעצמי .... הוא נכנס בשער ושואל את השומרים מה אני עושה שם, הם מספרים לו על מעללי ובין רגע הוא מבקש שאחנה את האופנים ואצטרף אליו
אני עושה כדבריו עם תחושת בטן טובה

אנחנו נכנסים לתחנה תוך שהוא מקבל הצדעות ולחיצות ידים מכל העוברים לצידו מעליו ומלפניו, פקידים מוסרים לו אינפורמציה ואני בחסותו עולה איתו לחדרו שבקומה השנייה. במסדרון תלויות תמונות של האקדמיה לשוטרים באוזבקיסטן, לכל שוטר צעיר שפם (ואפילו גם לשוטרות שבתמונות יש לרוב שפם).
בתוך חדרו של אותו גנרל ששמו אוייבק, יש שטיחים מקיר לקיר, טלביזיה שהפעיל מיד עם כניסתנו ושידת עץ מיושנת. אנחנו יושבים ומתחילים לדבר. מדברים על מיחיה בישראל, משכורות, מחירי אבטיחים, פוליטיקה, דת ואפילו על כמה עולה לבצע צינתור בארץ שאבא שלו צריך לעבור. השיחה ממש חברותית וזהו המקום לשלוף מטבע של 10 אגורות, מזכרת מישראל. הוא לוקח את המטבע ומודה לי וכעבור כמה רגעים פותח מגירה עם אוסף של מטבעות באמת מיוחדים וישנים שיש לו. אני מתרשם מהאוסף והוא מעניק לי גם כן מתנה- מטבע רוסי של 5 קופיק משנת 1924, גדול ובצבעי ברונזה
אוייבק ניגש לאינטרקום ואומר משהו בשפתו, פורש נייר עיתון על שולחן העץ וכעבור כמה רגעים מגיעים שלושה אנשים שנים מהם עם אוכל ואחד עם בקבוק מים. הבחור עם המים קורא לי החוצה ושוטף לי את הידיים על רצפת מסדרון התחנה. שני השוטרים האחרים כבר סידרו את השולחן עם אוכל טוב ואני ואוייבק יושבים יחד לאכול תוך שהוא דואג שלא אפסיק לבלוס ומעביר לי מהצד שלו בצלחת חתיכות בשר לצד שלי, (כן, אנחנו אוכלים מאותה הצלחת) ממש כמו אבא דואג. את הארוחה אנחנו מסיימים בברכת ה"אללה אכבר" האופינית אותה אומרים תוך ליטוף הפנים עם קצות האצבעות. אוייבק חובש את כובע השוטר שלו ושנינו יוצאים יחד לחצר התחנה. הוא שואל אותי אם אין לי פצצה באופנים (באמת שחסר לי מה לסחוב) ומותיר לי להחנות בתוך ביתן השמירה שבכניסה רק אחרי שהשוטרים יראו שבאמת אין לי חומרי נפץ בתיקים
נפרדנו לשלום. התוכנית

אכן עבדה יופי אך הזמן יקר. כמובן שהשוטרים המשועממים והסקרנים כאחד מחטטים לי הייטב בתיקים תוך שהם מאוד מתפלאים על שסעדתי על שולחנו של המפקד שלהם אך לבסוף אני יוצא לדרך לעבר חיווה
בתחנה המרכזית בה יש רציף אוטובוסים אחד, ניגמרו להיום הקוים ועשרות נהגי המוניות העומדים מחוץ לתחנה, עושים נגדי יד אחת במחירים הגבוהים פי 10 מהמקובל. (שאלתי את השוטרים מהי הדרך היעילה להגיע וכמה זה אמור לעלות), אין לי לא זמן ולא פתרונות ואני מצליח להוריד את המחיר בחצי וזהו ללא ספק הזמן לשלם ולהנות מהשעות הקצובות של היום שנותרו לי בחיווה

אחרי כמה קומבינות המאפיינות נהגי מוניות בהם אתה נדרש לעבור מאחת לשנייה ומנהג לנהג בלי להגיד כמה ואיך, אני בפתחו של שער העיר הצפוני של חיווה העתיקה המכונה "אוצ'ן קולה" י

אני שולף את המפה של העיר ונכנס פנימה. כל כך הרבה סימונים של מוזילאומים, מינראטים (מגדלי תצפית), מסגדים וארמונות מופיעים על המפה ובן רגע העיין קולטת אותם. מבנים משוגעים בני מאות שנים, בנויים חלקם באבן וחלקם בבוץ ומכוסים באריחי קרמיקה צבעוניים על פני קירות שלמים בעיטורים מרכז אסייתים, ערבסקות אסלמיות ושלל צורות וגוונים מכל כיוון, מכל עבר, למעלה ולמטה, על קו האופק, מעבר לחומות הבוץ המשוננות ומאחורי מסגדים גבוהי צריחים.... ובינות לכל אלה, סימטאות צרות וצפופות, נקיות ומטופחות ממש ובתים פרטיים של אנשים שבאמת חיים כאן בתוך העיר העתיקה הזו. לעיתים הסימטאות נחסמות כמעט במלואן בשל בריכות של בוץ שהמקומיים משרים בהן קש כדי להכין טיט שישמש לאיטום סדקים בקירות הבתים לקראת החורף, הכל אמיתי.... וגם קצת תיירותי

חיווה מאז ומעולם הייתה מרכז חשוב של כל נאת המדבר של החורזם. בשל היותה מוקפת במאות קילומטרים של מדבריות חוליים, התפתחה כאן מעין נישה תרבותית מנותקת משאר העולם, אנשים אנדמיים. באותה הנישה התפתח העם הקאראקאלפאקי "עם הכובעים השחורים" שכיום הוא ניבלע תרבותית בתוך העם האוזבקי. בשל היותה של חיווה מרכז חשוב, פורה וכל כך נידח היא הפכה להיות ממש עיר של גאנגסטרים שיודעים "לשמן" הייטב מנהיגים מהאזור אך בעיקר בתחומי עירם לא תמיד ישנה תחושה של צדק וטוהור. שמה של חיווה ניקשר יותר מכל עם סחר בעבדים שהובאו לכאן לאחר פשיטות של שבטים תורכמנים וקזאחים על כל מי שניתקלה בו דרכם.

ממש מרכז של פשע קדום, אין חוק ואין סדר, רק מאפייה. אני מצליח הייטב להרגיש את הניחוח הזה דרך אותן חומות בוץ וסימטאות יפות

מצאתי גסט האוס שהיה מלא אך אין לי כל בעיה לישון על גג המבנה ועל אחת כמה וכמה עם תצפית זריחה על העיר העתיקה, אני מניח את הציוד שלי וממשיך להסתובב בעיר הקסומה בשעה היפה של השמש הזהובה שצובעת יפה יפה את אריחי הקרמיקה האינסופיים באור מכסיף. חגיגה לעיניים!!! י
את התחנה הראשונה שלי אני מוצא ב"ארק" הארמון, הסמוך לשער המערבי של העיר והצמוד לכיכר הידועה לשימצה ככיכר ההוצאות להורג. בשער עומד שוטר ודודה נוספת שמבקשת לראות כרטיס. אפשר לקנות כרטיס משולב ליומים ל-10 מוזיאונים בעיר במחיר של 10 דולר אבל אני בוחר להתקמצן, הרי ברור שאסתדר... ובאמת לפתע הדודה נעלמת ובקריצה השוטר מסמן לי שאכנס. ראח'מת אני משיב וניטמע בחצר הארמון כאורח מן השורה. כל כך יפה! מסגדים מקושטים, עמודי תמך מעץ מגולף ומעוטר בעבודת אמנים והכל ממש כמו עומד כשהייה, אין שיחזורים או תוספות מודרניות. מאותו "ארק" ישנה אופציה לעלות למרפסת תצפית המשקיפה אל מעל לחומות העיר, אני ניגש למדרגות הלוליניות העולות מעלה ושם מבקשת ממני דודה אחרת, "אקסטרה טיקט", אני בוכה לה שאמרו שהכרטיס שברשותי תקף לכל האתרים המעניינים ובכל מקום יפה באמת, דורשים "אקסטרה טיקט", היא מגרדת בראשה, ומשתיקה אותי כשמגיע יפני צעיר למקום ומתמרמר גם כן על כך שזו הפעם השנייה שלו היום שהוא נדרש לשלם "אקסטרה טיקט" לאותה התצפית, אך הוא משלם ועולה

והיא קורצת לי ומקנה לי 50% הנחה
הייתה זו באמת אחת התצפיות היפות בהן הייתי. העיר צבועה בזהב של שקיעות ומתוך קו האופק השטוח והאינסופי שהוא כמו מקבל את כיפוף עקמומיותו של כדור הארץ מקצה לקצה, מיזדקרים להם מיסגדים תמירי צריחים, מדרסות מכוסות אריחי קרמיקה, ארמונות פאר ועיר שוקקת חיים ומלאה קסם שהזמן כמו עצר בה מלכת

אני מאושר על שהחלטתי שלא לוותר על חיווה למרות שמעתה אהיה חייב לרכב מרחקים גדולים מבדרך כלל בכל יום, אך זה כלל לא משנה

אחרי מקלחת חמה אני מוצא עצמי בערב צונן, בין סדינים נקיים ומפנקים שבעלי הבית המארחים שלי סידרו בעבורי על גג הבית במיטה מאולתרת, וכשחיווה המתנמנמת לה מוקדם בתצפית ממקום מנוחתי, אני נרדם בציפייה לקראת המחר, לקראת מה שיש לה לחיווה היפה והמיוחדת עוד להראות לי.