שיירת המשי על סוסי הברזל בשערי קונסטנטינופול

איזו תחושה משונה עוטפת אותי. אני בבוקרו של מה שמסתמן כיום הרכיבה האחרון בטיול. המרחק מלב ליבה של איסטנבול העתיקה הוא כשמונים קילומטרים. הבוקר הזה- מיוחד במינו. אני מתעורר בתוך כרם של זיתים עתיקים כשתחתי מואר באורו החיוור של הבוקר בטרם זריחה, הים שהוא זרוע שלוחה של הים התיכון. כל כך ביתי לי כאן, זיתים עתיקים כמו בגליל ועשבים בריחות מנטה וזעתר מדיפים ניחוחות בכל פעם שמשתפשפים עליהם. תחתי פרושה לשון של ים ארוכה שבלילה זהרה באורות הישובים המקיפים אותה ועם שחר היא נראת אחרת, צבעונית וכחולה





























התעוררתי מוקדם ביקיצה טבעית והתחלתי לארוז. מוזר לחשוב שזהו הבוקר האחרון בו אני מקפל את הציוד בשיטטיות אליה כבר כל כך התרגלתי- קודם את המזרון ואחר כך שק''ש, קודם מתלבשים ואחר כך אריזות התיקים וקיפולם, מתיחת הרצועות המהדקות ועוד.... שגרה שמוזר יהיה שלא להתעורר אליה מעכשיו. השמש עולה וזורחת תוך כדי ההתארגנות, יום בהיר מצפה לי




למרות שבישרו לי שהרכיבה לעיר תהיה סיוט אחד גדול, פרברים עמוסים ותנועה מסוכנת, אני מחליט לרכב את כל הדרך אל איסטנבול האירופאית (שיירת משי או לא?) אם יהיה באמת מסוכן, אשנה כיוון לנתיבים פחות עמוסים אך כמו שציפיתי, רואי השחורות הגזימו בדבריהם והרכיבה מתנהלת לאיטה ובגלישה רציפה אל תוך עיר של 13 מליון תושבים. מעולם לא הייתי בעיר גדולה כמותה ובטח שלא רכבתי אל תוך אחת כזו.
השילוט מתחיל לצמצם את המרחק ליעדי למספר דו ספרתי ולמרות המגמה הגלית בכביש ישנה רוח גב אדירה שממש דוחפת אותי לפיניש. רק כ- 50 ק''מ מהעיר התנועה נעשית ערה ודורשת רכיבה בריכוז גבוה, אך רוב הנהגים מפנים לי את הדרך כשאני מסמן להם שעליי לחמוק מהנתיב הימני היורד מהדרך במחלף הקרוב ושאני רוצה לחזור חזרה אל שוליו של הכביש המרכזי. משהו מאיר לי היום, תחושה של סוף זוהר מלווה אותי

השאלה של מהו הכיוון לאיסטנבול (זה מה שאני נוהג לשאול עוברי אורח מדי פעם כדי לדעת שאני לא בדרך לרומניה או בולגרייה...) הופכת ממוקדת יותר עכשיו ואני שואל- איך מגיעים לאיה סופיה- לב לבה של העיר העתיקה. התשובות לכך חולוקות. איה סופיה נמצאת כבר בצד האירופי של העיר ועל הגשרים העצומים החוצים את מיצרי הבוספורס המעבר מותר רק לרכבים ממונעים. בין כך ובין כך מצאתי עצמי לפתע בנקודה בה אירופה ניגלית אליי בתצפית. כן כן- אירופה!!! האופנים גולשות במורד הכביש אל חופם המזרחי של מיצרי הבוספורס. מעבורות שחוצות את המיצרים יוצאות עמוסות בכל כמה דקות ולראשונה אני מרגיש שאני ממש בתוך העיר. רבבות אנשים ברחובות, שווקים ססגונים, מוניות צהובות, מצחצחי נעלים ומה לא. מוזיקה אוריאנטלית מוסיפה על התחושה שאני מתמלא בה וכך אני מוצא עצמי בדוכן שווארמות לארוחת בוהורים אחרי 60 ק''מ של רכיבה. האופנים ממלאים את המלצרים בסקרנות ובתשובותי לשאלותיהם אני הופך ממש למוקד עניין במסעדה. שאלתי את בעל המקום, בחור בן 35 על הדרך לגשרים התלוים מעל הבוספורס והוא החל לשרטט לי מפה על מחברת הרישומים שלו. תוך כדי שהוא מסביר לי, קוטעות את השיחה עשרות שיחות טלפון להזמנות. המלצר הראשי הבין מהמנהל באיזושהי תנועת גוף שחמקה מעיני, להגיש לי קינוח על חשבון הבית עד שהוא מסיים כמה מההזמנות. הושיבו אותי לשולחן לצלחת סופלאץ'- מעדן של וניל ואורז. בין לבין שיחות הטלפון האינסופיות, בחריצים של 15 שניות אני מבין מבעל הבית שהוא ממליץ לי לקחת מעבורת כי אין סיכוי שיאפשרו לי לחצות על הגשר. אחרי עוד 3 שיחות אני מנצל חריץ של זמן ומבקש שיראה לי איפה עומדות המשטרות בדרך כדי שאדע מתי להגביר מהירות ולחמוק מהן. גל של צחוק עובר בין העובדים, אתר אנטרנט נפתח עם תמונה של הגשר ועל המפה בהתאמה לתמונה מסומנות ב- X מוקף בעיגול הנקודות הבעיתיות. כולם נירתמו ממש לתכנון המבצע. נפרדנו לשלום והתחלתי רוכב צפונה כשהגשר התלוי, עצום המימדים ממש לפני. איזה פלא הנדסי, פשוט לא יאמן. שני עמודי ענק, אוחזים בכבלים מברזל שנושאים את כל כובד הגשר על מכוניותיו. הדרך מתעקלת ומתישרת על מפלס הגשר ואני מזהה את המכשולים לפניי. לאט לאט אני על הגשר כשבוטקה השומרים לימיני. אני מפנה שמאלה את מבטי כאילו לנסות ולהשתחל בזהירות בתנועה, מצפה לצעקות לעברי אך חמישית, רבע, שליש וחצי גשר כבר עוברים ברכיבה מאומצת של דופק מואץ ולי כבר ברור שמכאן איש כבר לא יחזיר אותי בחזרה. נעצרתי על הגשר במרכזו, תלוי בגובה של 100 מטר מעל הבוספורס בין אסיה לאירופה. התצפית מרגשת... בנקודה זו חצו גדולי המצביאים מצדו האחד של העולם לצידו האחר. בהמשך דרכי אני מסיים לחצות את הגשר שאורכו מעט יותר מקילומטר והרי אני באירופה, שיירת המשי הגיעה ליעדה
פתחתי כמה מפות שברשותי אך בכלל עדין לא נכנסתי לתיחומן. אחרי 50 ק''מ בתוך העיר ואני בכלל לא באזור המרכז... נהגי מוניות הם הכתובת להכוונה שלי ליעדי הסופי בטיול- מגדל גלטה. כך אני מוצא עצמי רוכב אל ובתוך לב איסטנבול כשהעיניים חוגגות ממה ומכמה שמצפה לי לראות בעיר הזו. איזה אושר, כמה צבעוני
בין רחובות הומי אדם ומפותלים אני מוצא עצמי במגדל הבולט והמתנשא בלב אזור אורבני לחלוטין, על אדמת אירופה



















על הספידומטר רשומים הנתונים הבאים
מרחק יומי צובר: 89.29 ק''מ
משך זמן רכיבה יומי: 6 שעות וקצת
מרחק כולל בכל הטיול: 11,194 ק''מ
זמן רכיבה כולל בכל הטיול: 792.15 שעות
מהירות מקסימלית אליה הגעתי בטיול כולו: 72 קמ''ש
מהירות ממוצעת כוללת בטיול כולו: 15.13 קמ''ש





חניתי את האופנים למרגלותיו של מגדל גלטה וביקשתי ממוכר בחנות עתיקות סמוכה שיפקח עין. מעלית מביאה אותך לראש המגדל ותציפת נמתחת ממנו על כל העיר, החל מהצד האסייתי ממנו הגעתי דרך גשר הבוספורס עליו חציתי ורחוב איסתקלל שהוא ליבה של העיר. המגדל גבוה ומתוייר, בראשו מרפסת תצפית עגולה של 360 מעלות. פרצופי תיירים חובקי עולם גודשים את המרפסת הצרה וריחות בשמים שוב כבעבר, מסמנים לי שהגעתי למחוזותיהם של תיירים










ההתרגשות בשיאה (למרות שהמכירים אותי יודעים שאני אדם מאופק) ומראש המגדל אני מודיע שהגעתי בהודעת טקסט הבאה
"שיירת המשי על סוסי הברזל הגיעה לקונסטנטינופול, הסחורות בדרכן לשווקים באירופה. נשר סוף ממגדל גלטה" י
אמא מצטרפת להתרגשות ומצלצלת ושלא כמנהגנו אנחנו מדברים. רגע מיוחד. קרן הזהב, המסגד הכחול, איה סופיה כל אלה ניבטים באור של לקראת שקיעה בחלק של אסטנבול העתיקה. אני מתכנן לי מראש המגדל את הדרך לאזור המסגד הכחול- סולטנאהמד, אזור הגסט האוסים הפופולרים של העיר
נר ראשון של חנוכה היום, אור בלב, תחושת מסוגלות אדירה ממלאת אותי, רכיבה לאורכה של כל דרך המשי רק באופנים (ובמעבורת אחת שחצתה את הים הכספי). בא לי לנוח, להרגע ולעכל את כל מה שנצבר בי בשנה האחרונה. כל כך הרבה עבר דרכי והריכוז הזה לא ניספג בי כמו שצריך בלהט המסע. אני עייף עם שריר רגלים מנופחים. צריך לשבת ולחשוב, להרגע, לא למהר לשום מקום בימים הקרובים והגסט האוס שמצאתי הוא מקום נהדר לכך. הרבה תירים, אוירה נעימה וסוף סוף אפשר לדבר קצת באנגלית





















משהו בגסט האוס הזה, שהמליצו לי עליו רוכבים אחרים שפגשתי בדרך, נותן לי ממש תחושה של סגירת מעגל. באוירה שבו ובתחושות שהוא נותן הוא ממש מזכיר את הגסט האוס בשיאן, העיר ממנה יצאנו לדרך. הסגנון אומנם מזרחי ולא סיני והאוירה גם כן אך משהו בתחושות כאן בכל זאת סוגר מעגל. מקום מושלם לנוח בו ולהרגיל את התחת לכסאות רגילים. לא עוד מושב האופנים. החניתי את סוסי הברזל עם הגלגלים בחוץ, ונפרדתי מהם בלטיפת תודה על נאמנותם

בקרוב, בהמשך הדרך.... לאיפה שזה לא יהיה