על פנינות, תובנות ומסקנות מן הדרך

על סין

לא כל מי שאתה עומד מולו ומנסה להסביר לו משהו פשוט בסימנים בינלאומיים, וחושב שהוא אמור להבין אותך די בקלות, ולא יעזר דבר (אפילו מעט הסינית ששגורה בפיך), הוא לא יבין אותך- הוא בהכרח אידיוט

ולמה הכוונה? אתה עומד למשל מול האדם שאחראי למלא ללקוחות החנות בה הוא עובד אורז בשקית ומבקש רק חצי קילו (ולא שקית של קילו שהכין מבעוד מועד). אתה משפשף אצבע לאצבע, מוציא מגרונך את המילה המתאימה בסינית ומגלגל אותה בכל ארבעת צורות ההטעמה ובכל הגייה טונאלית שאפשר לשחרר מחלל הפה, ולא יעזור כלום, מולך עומד קיר ממנו בולטות עיני עגל (מלוכסנות כמובן) שבוהות בך וראשו של העגל מהנהן לשלילה. מה אתה לא מבין? חצי!!! (כשניסיתי לדבר איתם בעברית זה הרבה פעמים עבד טוב יותר). אחרי שאתה ממלא בעצמך את השקית ומראה לו למה התכוונת, הוא פולט- אההה! וחוזר על מה שהיגית אתה בסינית כנגדו לפני מספר שניות. קרו לא מעט אירועים כאלה שבסופם אפשר לגלגל מחשבות בגנותם של הסינים שבאופן גורף נראים כאטומים העומדים למולך שנואשת מלנסות ולתקשר איתם, אך אחרי שהתרבות הסינית הציבעונית, השלווה והמרגיעה נפרשת לרגלך, התובנה שניתן להסיק היא אחת: הם רחוקים מלהיות טיפשים, נהפוך הוא.... הם פשוט חושבים ממש אחרת, ההגיון שלהם מורגל להבין בשפות זרות לנו, ובכוחמתם, שנדרש לי זמן רב להבחין בה, אנחנו יכולים ללמוד המון על רוגע, נינוחות, משפחתיות, תזונה ועוד. לא הייתי לוקח מהם טיפים בנוגע לסטריליות ולמבנה נטול המחיצות של שירותים ציבוריים (פשוט לא יאמן- זה שובר כל שיא שאפשר לדמיין) ובעיקר לתרבות היריקות אפילו בתוך סלון הבית או על רצפת המסעדה בה אתה אוכל, אבל לחשיבה הסינית יש השקפה מעניינת מאוד על צורת החיים. החויה בסין היתה ארוכת ימים ומיוחדת, חוצה תרבויות ודתות. הדיבורים סביב רוחשים, שתחת השטח, סין הופכת בצעדי ענק למעצמה אדירת מימדים. אפשר היה להרגיש בכך בתשתיות בנויות לתלפיות ללא כל סיבה ניראית לעין ובערים גדולות ומערביות לחלוטין שהמחייה בהן זולה אך הן שופעות בכל טוב. מענין מה עוד יצמח מארץ השמש העולה בעתיד הלא רחוק

קירגיזיסטאן
הלא תאמן אצל הקירגיזים, היא תרבות הכובעים שנראים כמו נתלשו מהסרט ''שודדי הקריבים''. קירגיסטן היתה משונה ולא מאירת פנים כמו שסיפרו מטיילים שפגשנו. ריחות של אלכוהול עפפו את הביקור שם וממפגשים בין אישיים לא רווינו נחת. מענין היה לגלות, שלמרות שגבול מדיני עובר בין סין לקירגיזיסטאן, גבול מדיני החוצץ בין תרבויות שונות, הפרצופים מלוכסני העינים לא נעלמים חיש מעל המפה והשפעות של מאות בשנים עיצבו את הקירגיזים כעם ''רוסיני''- הכלאה בין רוסים וסינים. השפעות אלה מגשרות הרבה מעבר לגבולות ששרטט האדם ואפילו סטלין, שהוא קצת יותר מאדם

טג'יקיסטן
אחת המדינות היפות והמיוחדות בטיול. הרכיבה שם היתה אתגרית במיוחד, התשתיות ממש לא מפותחות, אין כבישים ויש רכסים גבוהים במיוחד הניצבים לכיוון הרכיבה כך שאת כולם יש לחצות. שם נשבר שיא הגובה בטיול כשטיפסנו לרום של 4000 מטר. הטג'יקים היו מכניסי אורחים להפליא וחרף הדלות שבאויר והחורף המתקרב שאליו מתכוננים כולם, היו שם אירוחים למופת. למרות הבתים הצנועים והכסף שאין, ידעו לתת שם תחושה אכפתית של הכנסת אורחים לבבית בטוב לב שאפשר רק לשאוף אליו. טג'יקים. עם קסום ממש אי שם מצפון לגבול אפגניסטן

אוזבקיסטן

יורא, שיחד עבדנו במפעל והגיע מבוכרה לארץ לפני מספר שנים, דאג לומר לי בטרם צאתי לדרך ש"אוזבקיסטן, זה לא כמו פה! זה גדול! זה אי אפשר נוסע באופנים. שם חם". אז קודם כל, יורא המעיט ב

ערכם של סוסי הברזל שנשאו אותי נאמנה, על כל 100 הק''ג שלי בנוסף ל- 40 ק''ג ציוד, ברחבי ארץ הולדתו, ועם אופנים, אפשר לעשות הרבה... הקסם באוזבקיסטן (אחד מני רבים) היה ללא ספק פלאי האדריכלות של סמרקנד וחיווה העתיקות

אי אפשר היה שלא להבחין בכבוד שנותנים שם ללחם, זכרון לימים עברו, ימים של מחסור ורעב בעידנים סובייטים. לחם לעולם לא יונח כך סתם על שולחן, ללא צלחת, ולעולם לא יזרקו לחם לפח. כתייר שאינו מורגל לחוקי המקום, קרה לא פעם שננזפתי על הרגלי הלחם המגונים שלי או שפשוט מישהו היה מגיע בענווה ומעלה את כבוד הלחם בחזרה לרום צלחתו בלי אומר מאום

קזחסטן

משהו בקזחים גאוותן, הם מחשיבים עצמם לנעלים מעמי הסביבה ומתגאים בקירבה לגנים רוסים. האמת היא, שעל פני 600 ק''מ של דרכי עפר זרועת חולות, ישימון ערבות ונטולת אספלט, לא ממש היה ברור מהו שורש הגאווה... בקזחסטן פגשתי ישובים מרוחקים באמת. מרוחקים עד כדי מאות קילומטרים שטוחים של דרכי עפר מעיר גדולה ומחשמל. בתי הקברות שם, ניראים למרות כל הניתוק הזה כהיכלים מפוארים בהרבה מהבתים בהם חי המנוח את חיו. הסרט "בוראט" ממחיש מעט ממה שבאמת מתרחש שם אך יש להזהר באומרך דברים מסוג שכזה על אדמתם של הקוזאחים הקזאחים שכן קצת וודקה והערבות הקרות מתלהטות....

אזרבייג'אן

מה לא נאמר בגנותה. כמה היא נוראית, סחטנית ומגעילה, כמה יש להזדרז ולהתחפף משם במהירות. שמחתי לבחון את אזרבייג'אן בעינים נטראליות וגילית פלא של מקום. אנשים נפלאים ואדיבים, לבבות של זהב פזורים היו שם כבסטות של מלונים בצידי הדרכים. כל כך כיף היה לגלות ארץ נשכחת ונידחת ולמצוא בה את שעולה וצף אל פני השטח- אדיבות אין קץ ואהבת חינם ראויים להערצה

גרוזיה

לראשונה בטיול הרגשתי בגרוזיה את אותותיה של התרבות המערבית. לראשונה האוכל נעשה טעים ומגוון (חלאס לשיפודי קבב ואורז מוצף שמן) וה''דיאט קולה'' חזרה למדפים. האנשים שם משדרים על אותם גלי המחשבה כמו שלנו, ומצאתי שהם קרובים לנו הרבה יותר משחשבתי. זו הייתה טעימה מתרבות מוכרת בסגנון האירופאי תוך שהיא משלבת בתוכה המון הכנסת אורחים ויין טוב. רבים הם הערבים בהם נרדמתי כשראשי סחרחר עליי אחרי הטבלה בצ'אצ'א שהיא חריפה יותר מדלק סילונים. בארץ, הסטריאוטיפ הגרוזיני הוא אות של גנאי אך בפועל, גרוזיני אמיתי כל אחד מאיתנו היה רוצה להיות- ולא רק בגלל הזהב שבין השיניים

תורכיה

ללא ספק אחזור הנה בעתיד הלא רחוק. יש כאן כל כך הרבה מה לראות בעונה המתאימה. שילוב של סגנון ים תיכוני מטובל בהמון כבוד ומשולב באהבת אדם. אני שמח להכתיר את העם התורכי כעם החביב ביותר שפגשתי בו במסע. פשוט תענוג, כל יום כאן ממש חגיגה. איברהים, עלי, מוסטפה (חלק קטן מן האנשים שעשו מעל ומעבר כדי לעזור לי הרבה יותר ממה שביקשתי, אם בכלל ביקשתי) ועוד רבים אחרים הביאו את הטיול לנקודת שיא של ממש בסיום בארץ השווארמות, הבקלאוות והקינוחים (אפילו יש כאן כאלה בלי סוכר- בקלאווה דיאבט). אין ספק שאם היו מבקשים שאבחר לי מולדת בגלגול הבא, להיוולד בה כגבר, תורכיה זוהי האומה. התורכים הם פשוט מקצוענים בלעשות לעצמם טוב מבוקר ועד ערב, וכל המרבה, הרי זה משובח (ע''ע "כל תורכי סולטן"). אני כמותם הוקסמתי והשתלבתי בתוך הטוב הזה שנפש וחומר מתפנקים בו

ולהמשך המסע

אני שמח שיצאתי לדרך בשלב בחיים בו בשלתי לקלוט ולהיות קשוב למה שמגיע מולי ומסקרן את עיניי. למרות היותי קשוב ופתוח, אני עדין מרגיש שזמן רב חלף עד שהמים נספגו בי ולא רק חלחולו דרכי. פגשתי בבני אדם שרגישות לכל הסובב אותם היא מושא להערצה. עינים כפריות או עירוניות, אנשים בעבודת כפיים קשה או בעבודת משרד, מסין ועד תורכיה דרך קירגיזיסטאן, טג'יקיסטאן, אוזבקיסטאן, קזחסטאן,אזרבייג'אן וגרוזיה, היו רגישים לצרכיי וגילו טוב לב ואהבת חינם שאני אשמח אם תגיע גם למחוזותינו

תחושת הזרות בארץ נכר היא לי לתחושה משונה. כאילו עולמך זר לך ואתה בודד ביקום כולו מלא אנשים סביבך שמגיעים מקבוצה אחרת. בגרוזיה, ביום חגה של טביליסי, כשהרחובות המו אדם, מוזיקה וצהלות התמלאתי בתחושת בדידות שמעולם לא שרתה עליי, זר בארץ נוכרייה, לא שייך. שם לראשונה הבנתי את משקלם האמיתי של חוקי הגר שבתנ''ך ועל מדוע הם נקשרים באותו המשפט לרוב עם משקל מסכנותם של היתום והאלמנה. מכבודנו להתיחס אל הגרים- פועלים תאילנדים רחוקים מבית, עובדים פלסטינאים רחוקים (אפילו עוד יותר), תיירים שיכולים להרשות לעצמם לישון במלונות מפוארים, ובכלל לכל זר שניקלע לסביבתנו לכל פרק זמן שהוא, בכבוד וברגישות וליזום בעצמנו התענינות ואכפתיות בצרכיו. אני הייתי זקוק לכך לא אחת, וכמעט תמיד לבבות של זהב מלאים באהבת חינם נירתמו לעזרה

בלא מעט שיחות שהתנהלו עם מקומיים או עם תירים שפגשתי בדרכי, על ישראל, נוכחתי לדעת שהלוחמנות, האגרסיביות ואי השקט, הפכו זה מכבר לסטיגמה שלא ניתן להבין עד כמה היא ללעג ולקלס בעולם הגדול במבט החוצה מתןך הבועה שלנו. איננו עוד תפארת וגבורה או לחילופין מדינת היהודים שגורשו מאירופה בשואה. בני שיחתי שאינם מבינים ב"ביצות" בחנו אותי בעין ביקורתית ופעמים רבות גם ממש לא אוהדת. מצאתי עצמי לא אחת נותן הסברים על הגדה המערבית ובעית הפליטים, השירות הצבאי, רצועת עזה ומה לכל הרוחות קורה וגועש במזרח התיכון. אני מקווה שהייתי סנגור שהשווה לפחות את כף מאזני ההגיון של הקשובים לי אך המצב פשוט צורם ולא מן ההכרח מתקבל על הדעת

אני מקווה שלא הכבדתי מדי בפסקה האחרונה, אך מלאכה רבה עוד לפנינו ולמרות שהיו רגעים כבדים שטבלו בשיחות שכאלה, ושאחריהם הייתי צולל לעומקן של מחשבות, תחושת הסיום ממלאת אותי באושר שצומח מתוך הישגיות ואהבת הבית שלי ב"ביצה", שהיא מולדתי האחת ושאת ערכה לא הצלחתי לכמת אל מול בני שיחתי אך אני מקווה שהצליחו לעמוד אותו מלהט הדברים

מהמחוזות בהן דרך המשי הפכה מ- "סי ג'ו צ'ה לו" (דרך המשי בסינית) ל- "יפאק יולו" (דרך המשי בתורכית), לא נותר לי אלא לומר, שתרבות הכנסת האורחים, פתיחות, רוחב לב ואהבה שאינה תלויה בדבר, אלו הם הדברים שאשמח לקחת איתי להמשך, לרוב המוחלט של מי שפגשתי לאורך הדרך היו מאלה בשפע!!!